Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 28

את המשך היום העברנו יחד, לא נמאס לנו מזה מזה. הלכנו לקניון, כי אין זמן לא נכון לקנות בגדים חדשים, קנייה רגשית בכל זאת, אני מרגישה כאילו נצח לא עשיתי דברים כל כך רגילים כמו לקנות ג׳ינסים בזארה, חידוש המלתחה באמת עושה קצת טוב יותר על הנשמה.
התגעגעתי להסתובב ככה עם אדיר, כמו שתי אנשים רגילים, אני נתלית על זרועו ובוחרת לו חולצות חדשות, הוא שורק בהערכה ומעלה חיוך על פניי בכל פעם שאני יוצאת מהתא מדידה ונותנת סיבוב. כיף לשכוח לרגע את כל מה שעברנו בחודש האחרון, להשים לרגע בצד את הכאב והדמעות, את המלחמות והדאגות ולהיות יחד, לעשות דברים נורמאליים.

״רעבה?״ הוא שאל כשהתקרבנו למתחם של האוכל, הריחות המשכרים נישאו למרחק עד לאפי והייתי צריכה להחזיק את פי סגור שלא ינזול לי ריר.
הבטן שלי קרקרה במחאה, הוא הניח את ידו עליה וצחק.
״אני מבין שהתשובה היא כן״.
הוא אחז בידי וגרר אותי כשחלפנו מול מתחם המזון, למה הוא שאל אותי אם אני רעבה אם הוא לא רוצה לאכול?
וכרגיל, אדיר קורא את מחשבותיי כי אין דרך אחרת להסביר את תשובתו שאפילו לא הביט בפניי וראה את הבלבול בעיניי.
״נראה לך שאנחנו נאכל ג׳אנק פוד מתועש ביציאה הראשונה שלנו?״
״היי״ הכיתי את זרועו, ״נעלבתי בשביל כל ההמבורגרים העסיסיים והפיצות הטעימות שמוכרים פה. זה אוכל טעים!״ רטנתי כמו ילדה קטנה, כאילו אני מכינה את האוכל הזה בעצמי, נפגעתי בשביל הבעלים.
״אני מצטער שפגעתי בנפש העדינה של ההמבורגר שלך״ הוא אמר בדרמטיות והניח את ידו על חזהו.
״מטומטם״ צחקתי, ״אז איפה אוכלים?״ בקצב הזה אני יאכל אותו, לא בטוח בכלל שהוא יתנגד.

יצאנו מהקניון והתחלנו לצעוד בשדרה שהבנתי לאן אנחנו הולכים, הוא לוקח אותי לאיטלקית האהובה על שתינו, המסעדה שאנחנו הולכים אליה רק שאנחנו רוצים לחגוג משהו.
בינינו, אנחנו מוצאים סיבה לחגיגה רק בשביל לאכול שם.
״מה אנחנו חוגגים היום?״ שאלתי בסקרנות, מעוניינת לשמוע מה יענה.
״איזה תשובה את רוצה? את הצינית או הרגשנית?״
״צינית דהה״ שתינו לא היינו מומחים ברגש, אנחנו יותר בקטע של לברוח לציניות ומשמשים בזה כדרך חיים, החיים מוארים ויפים יותר שצוחקים.
״אנחנו חוגגים את זה שקמתי לתחייה, אם הייתי יודע שכמעט למות יחזיר אותך, הייתי עושה את זה ממזמן״ חיוך מתגרה התפרס על פניו והוא קרץ, בתגובה גלגלתי אליו את עיניי.
״התחרטתי, תן לי את הרגשנית״ נעצתי בו מבט שכל כולו אתגר.
תפתיע אותי.
הוא עצר את הליכתו והסתובב אליי, הביט בי כמה רגעים, ואז אחז בידי בעדינות וקירב אותה לליבו, הולך לפי כל כללי הטקס לרומנטיקן המתחיל. והולך לו, ליבי החלט מחסיר פעימה ואני מופתעת מהתפנית הלא צפויה בהתנהגות שלו.
״אנחנו חוגגים את האיחוד שלנו מחדש, כנגד כל הסיכויים. אנחנו חוגגים את זה שאני סוף סוף יכול להגיד רשמית שאני שוב שלך״
חייכתי בסיפוק מתשובתו, שכל אקסית אובססיבית ומטונפת מהעבר תזכור ותכניס לה טוב טוב לתאים הבודדים שנשארו לה במוח, הוא שלי.
״ואת כמובן שלי, אני לא דוגל בלציין דברים שהם מובנים מאליהם את יודעת, אז אל תבלבלי״ הוא משך אותי אליו וחיבק אותי ברכושנות.
״נו״ הוא דחק בי, ״סיבה מספיק טובה בעינייך לחגוג?״ שאל והביט היישר לתוך עיניי מטווח אפס, אם אשען טיפה לעברו שפתיי יגעו בשפתיו וזה בדיוק מה שעשיתי.
נשקתי ברכות לשפתיו העבות, ״זאת תשובה מספיק טובה בשבילך?״ עניתי לו.
פחות דיבורים יותר מעשים, זו הגישה שאני דוגלת בה.
אדיר צמצם את המרחק שיצרתי בינינו כשהתרחקתי מעט וריסק את שפתיו על שפתי כמו איש מערות שלא אכל במשך שבועות והניחו מולו ארוחת גורמה מפתה, רק שהפעם הארוחה היא אני.
הוא החדיר את ידיו בשיערי ומשך בו קלות, מטה את ראשי לאחור מעט ומקבל גישה טובה יותר אל פי ותבע אותו בכוחניות, כל האקט בינינו צועק רכושנות אבל אני אוהבת את זה, כל עוד הוא לא מכריח אותי להתכסות בחיג׳אב שיהיה רכושני ופרימיטיבי כמה שבא לו, אני גם כזאת. שנינו זקוקים זה לזה כמו אוויר לנשימה והגעגוע אחד לשניה מתבטא בכל נשיקה ונשיקה. אנחת סיפוק נפלטה מפי שרק עודדה אותו עוד יותר להמשיך ולקחת ממני את האפשרות לחזור לנשום סדיר אי פעם, הלכתי לאיבוד בתוך הדבר הזה שנקרא אדיר לוי ואין לי דרך חזרה ממנו.
אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל אני מרחפת לי על ענני האהבה, שכחתי איפה אנחנו ומכל מה שקורה סביבי, לא עניין אותי שאנחנו באמצע הרחוב, בכניסה למסעדה ובדוק כמה אנשים בוהים בנו.
אם נותנים שואו לפחות שיהיה כמו שצריך..
אדיר התנתק ממני בחיוך מרוצה של אחד שיודע שאני מרחפת בגלקסיה אחרת בזכותו.
הוא מצמיד את מצחו למצחי ומתנשף ארוכות, ״שניכנס?״