Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 24

אדיר אולי התעורר וחזר אלינו, אבל לא להרבה זמן..
אחרי שהאחות חזרה לחדר וביצעה בו בדיקות מקיפות הוא לא החזיק חמש דקות נוספות לפני שנרדם. הרופא אמר שזה הגיוני, הגוף חלש, הוא יתחיל להתעורר לפרקי זמן קצת שילכו ויעלו עם הזמן. אבל אני עדיין פחדתי, בכל פעם שהוא עצם את עיניו, פחדתי שהוא לא ישוב, שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את הצבע הכחול האהוב עלי, הכחול שבעיניו.
אופטימית, לא?

אתמול הוא החזיק ער מהבוקר כמעט עד שמונה בערב, לא לפני שהוא הכריח אותי ללכת הביתה ולנוח קצת.
הוא קרא להורים שלו שיבואו ויקחו אותי, עברו שבועיים מאז שהוא מאושפז, מאז אותו יום ארור, הוא רוצה שאני אשן כמו שצריך. כנראה שהוא קלט שלא נוח לי, למרות שניסיתי להסתיר את זה ממנו ולא התלוננתי לאף אחד, אבל תמיד אדיר ידע לראות את הדברים דרכי, לא יכלתי להסתיר כלום ממנו.
או שאולי הוא קלט את השקיות השחורות מתחת לעיניי, לא בדיוק יכלתי לישון ברוגע אחרי כל מה שקרה, הייתי מתמוטטת לשינה כשהייתי שחוקה מעייפות, ומתעוררת אחרי זמן קצר בבהלה.

לא יצא לנו לדבר עדיין על כלום, לא על הדברים הרציניים לפחות. לא על החיים שלנו שנתקעו פתאום, לא על המלחמה שעדיין ממשיכה, אולי המצב טוב יותר היום והשתלטנו על העסק, אבל עדיין ספגנו אבדות רבות, אנשים שלא יחזרו..
אי אפשר לדבר על נצחון עדיין, לדעתי גם אם ננצח במערכה הזאת, הפסדנו ממזמן בקרב, המספרים של ההרוגים יעידו זאת.

לא דיברנו על רווית ומתן, באופן מפתיע הוא גם לא שאל אף אחד מאיתנו עליהם. סיכמנו בינינו שלא נגיד לו כרגע כלום, כל עוד הוא לא ישאל, נמשיך ככה, הוא צריך להתעסק בריפוי של עצמו והאבל יכול לפגוע בזה. הם כבר לא יחזרו אלינו, בשבילם זה מאוחר מידיי, אבל הוא עוד כאן, איתנו ולכן אנחנו מתמקדים בו. הייתי בטוחה שהוא ישאל עליהם ממש בהתחלה, ישר שיתעורר, אבל זה לא קרה.
חשבתי שאולי הוא שכח מה קרה באותו היום, אחרי פציעות כאלו זה שכיח שהפצוע שוכח את האירועים האחרונים לפני הפציעה כחלק מההגנה של המוח על עצמו. אבל הוא זכר את הכל, לפרטי פרטים. המפקד שלו בא לבקר והוא ידע לספר לו את כל מה שקרה באותו היום, מההתחלה ועד הסוף בלי להחסיר דבר, הוא זכר הכל, גם את הפרטים הקטנים. אבל דבר אחד הוא לא הזכיר, את הסיבה שמלכתחילה יצאנו לשטח.
אבל כל עוד הוא לא מזכיר אותם, אני אומרת בליבי תודה.

מידי פעם תוקפים אותי באמצע היום זכרונות מהם, מחוויות שהיו לנו. אני נתקלת במשהו שמצית את זכרוני ובכל פעם שזה קורה, אני חווה את האבל והאובדן מחדש, לא מעכלת שלא אראה אותם אי פעם, משהו בי מחכה שהם ידפקו בדלת ויכנסו.
כבר יותר מידי פעמים חייגתי לרווית בצורה אוטומטית בשביל לספר לה משהו, לשתף אותה ברגשות שלי. רק ששמעתי את קולה הקורא להשאיר לה הודעה אחרי הביפ בתא הקולי, נזכרתי שהיא לא כאן יותר, שהיא לא תהיה פה להקשיב לי ולתת עצות.
טוב זה לא מדויק, להקשיב היא תמיד תקשיב, אבל לענות? זה הבעיה..