Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 6- רווית / אדר

היי בנות💓
אשמח לשמוע את דעתכן בינתיים, מה אתן חושבות?
את מי מהדמויות אתן הכי אוהבות ומתחברות??

דברו אליי🤭
__________________________________

רווית
פתחתי את הדלת, ויצאתי ראשונה שהחיל השני אחרי.
הם לא מחכים ליד הדלת ויש בזה הקלה, אולי הם חשבו שנחנק למוות מהעשן והחליטו להתקדם בטבח, חבל לבזבז זמן על כאלה שגם ככה ימותו.
רצנו מהר מהמיגונית לאורך המסדרון ונצמדנו אל הקיר,
״חייבים להגיע לנשקייה״ התנשפתי, זה לא שאני לא בכושר, אני בכושר שיא ועבדתי על הגזרה שלי לקראת החתונה, אבל העשן חנק אותי והקשה עליי לנשום באופן סדיר.
״הנשק לא יספיק לנו לכמויות האלה של המחבלים״ הוא הנהן והצצתי מעבר למסדרון, השטח נראה פנוי והתחלנו לרוץ במהירות לכיוון.
כשהגענו אל הנשקייה הדלת היתה פרוצה ופתוחה לרווחה,והחדר היה מרוקן מתחמושת.
״שיט״ התחלתי לנבור בארונות אולי נשאר משהו, ממששת עם ידיי, מחפשת בים המדפים. מצאתי רק רימון אחד, אבל בסדר, זה יותר טוב מלהיות בלי כלום.
״מה השם שלך?״ שאלתי את החייל שאיתי ״אני עמית, את רווית נכון?״ הנהנתי, מניחה ששמע את שמי שנטע קראה לי.
״יופי, רווית שנצא מכאן אני הולך ישר לרמטכ״ל, מגיע לך צל״ש על קור הרוח שלך״.
חייכתי באילוץ ״לא יהיה לך למי לתת צל״ש, אני לא אשרוד״ הנחתי את ידי על כתפו והבטתי בעיניו ״אבל עמית, אם אתה תצא מכאן, בבקשה תחפש את מתן הבן זוג שלי, תמסור לו שאני מצטערת״.
הושטתי את ידי אל הטבעת אירוסין שמתן שם על אצבעי ושלפתי אותה מאצבעי, ״תן לו את הטבעת, תמסור לו שאני מצטערת״.
״את תהיי בסדר גמור, דיי״ הוא דחף את ידי המושטת, לא מוכן לקחת את הטבעת, אז תפסתי את ידו והזזתי אותה.
״אז שיגמר הבלאגן תחזיר לי אותה, מה אכפת לך?״ הוא ויתר ולקח את הטבעת ממני, הבין שאני לא מתכוונת לוותר לו בנושא, הכניס אותה לכיסו ויצאנו משם.

יצאנו מהחדר בנשק שלוף, מוכנים לכל תרחיש, שהדלת נטרקה אחרינו והשמיעה רעש חזק שבשקט במסביב נשמע עוצמתי יותר.
התחלנו לשמוע צעדי ריצה לכיווננו, יריות וצעקות בערבית של ״אללה וואכבררר״ בעיקר.
הסתתרנו מאחורי טנק, והסתובבתי לעמית, ״תברח עמית תברח, אנחנו נמות פה שתינו אם לא, תסתובב ותרוץ, אל תביט לאחור״ דחפתי אותו שיתחיל לזוז ״קדימהה״.
״לא! מה אני אגיד למתן?״ הוא לא היה מוכן לזוז משם, שלפתי את הטלפון שלי ופתחתי מצלמה קדמית. ״מתני שלי״ התחלתי לדבר למצלמה, ״אני פה עם עמית, אם נשאר פה שתינו ביחד נמות ועוד הרבה אחרינו. יש לי רימון שמצאתי בנשקיה״ הרמתי את הרימון והראתי אותו, ״אני אעכב אותם עם הרימון שעמית והאחרים יברחו, אל תכעס עליו, אני מרגישה שזה מה שאני צריכה לעשות ואני שלמה עם המוות שלי. אמות למען המדינה האהובה שלי, אני רק מצטערת שלא יכלתי לנשק אותך אפילו פעם אחת אחרונה, אבל תדע שאמות באושר כשאני חושבת עליך״. סגרתי את המצלמה והושטתי את הטלפון לעמית, ״בבקשה תברח, מישהו חייב לעכב אותם״ הוא הנהן ונראה שדמעות ביצבצו בעיניו ״תודה רווית, את משהו מיוחד״ ואז הוא הסתובב והתחיל לרוץ משם.