Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 16

״ממה אתם רוצים שאתחיל? מהחדשות הטובות או הרעות?״
״מהחדשות הטובות״ אמא שלו אמרה.
״אוקיי, הניתוח הסתיים, הוצאו מגופו שני כדורים מבטנו ועשרה רסיסים מזרועו״.
כל כך הרבה רסיסים? אז מה מחכה בבשורות הרעות אם זה הטובות? מה יותר גרוע מזה?
״אם זה הבשורות הטובות מה הרעות?״ התפרצתי לדבריו, לא הבנתי מה טוב בזה, אמא של אדיר הניחה את ידה על כתפיי, מנסה להרגיע אותי ללא הצלחה .
״כמו שהתחלתי להגיד..״ הוא שלח בי מבט רציני, מבהיר שאין לו זמן להערות ביניים מיותרות, ״הניתוח הסתיים בהצלחה, אדיר הועבר להתאוששות ותוך חצי שעה תוכלו להיכנס״ אני מרגישה את האבל מגיע, ולא טעיתי.
הוא תמיד מגיע.
״אבל.. לא ברור לנו מתי הוא יתעורר, הוא איבד הרבה דם ויקח לו זמן לחזור לעצמו, כרגע זה נראה שהוא בסדר״.
ליבי צנח, מה זאת אומרת לא יודעים מתי יתעורר? הוא חייב להתעורר! חייב להיות בהלוויה.
ומה זה כרגע הוא נראה בסדר?? נראה? הוא לא בטוח שהוא בסדר?
התאבנתי וכנראה שאמא של אדיר הרגישה את זה וחיבקה אותי, מנחמת אותי, איזה אבסורד שהיא צריכה לנחם אותי.
״אדרי שמעת אותו, הניתוח הצליח, אל תדאגי נשמה שלי״ היא הושיטה את ידה לפניי וניגבה את הדמעות שלא ידעתי שזלגו על פניי.
אני בסערת רגשות, הוא לא בסכנת חיים, לפחות לא נכון לעכשיו. אבל מי יודע מתי הוא יתעורר? מי יודע כמה זמן אאלץ לחכות עד שהוא יפקח את עיניו היפיפיות ויביט בי, כמה זמן יקח עד שאוכל להגיד לו בלב שלם שאני אוהבת אותו והוא יחייך אליי את החיוך השחצני שלו.

לאחר חצי שעה נוספת אחות יצאה מהחדר ואמרה שאפשר להיכנס, אבל, לא יותר משתי אנשים.
״תיכנסו״ אמרתי להורים שלו, אין לי זכות לעקוף אותם, אני כולה האקסית מבחינתם.
אני מקווה מאוד שהסטטוס שלי ישתנה, אבל בשביל שזה יקרה הוא צריך לקום.

״מה פתאום״ אמא שלו דחפה אותי בעדינות, ״תכנסו את וערן, אני רואה עליכם שאתם צריכים לראות שהוא בסדר, אנחנו נחכה״.
הבטתי בערן וראיתי שקשה לו, הוא נראה כאילו הוא עומד להתפרק, או להקיא, ברור לי שהוא לא הרגיש בנוח להיות פה לבד כשאנחנו כולנו משפחה ומכירים זה את זה.
״את בטוחה?״ שאלתי אותה, יודעת שאראה על פניה אם היא שלמה עם זה או שהיא מדברת מנימוס.
״יאללה כנסו כבר״ היא חייכה, הושטתי את ידי לערן ונכנסנו.

כשנכנסתי חטפתי הלם לכמה שניות, אדיר היה מחובר לכל כל הרבה מכשירים, הגבר החזק שלי נראה שבר כלי, מנוטר ומונשם.
לא ראיתי אותו בחיים כל כך.. מנוטרל.
הוא תמיד היה באמצע לארגן משהו, לזוז, הוא היה פעיל בחברה..
הוא פעיל, לא היה, כמעט סטרתי לעצמי, הוא לא מת! הוא חי.

התיישבתי על מיטתו וליטפתי את פניו, גם במצב הזה הוא היה הגבר הכי יפה שפגשתי בחיים.
״אדירי אתה חייב להתעורר״ אחזתי בידו, ״אל תחפש צומי, פשוט תקום״ הדמעות זלגו מעצמם, לא ידעתי שיש לי עוד דמעות להוציא, מסתבר שכן.
״גבר״ ערן נעמד מהצד השני שלו וכחכח בגרונו, ״חסר לך ואתה לא קם.. אנחנו.. צריכים אותך פה״ הוא גמגם ״שמע, אנחנו אולי מכירים רק מהיום אבל אני יודע להגיד לך כבר שהסיפור שלך לא נגמר״ הוא הצביע עליי ואז עליו ״הסיפור שלכם לא נגמר, אז קדימה אל תבזבז לנו תזמן ותחזור לפני שהיא תבוא למשוך אותך בעצמה לכאן״ חיוך קטן עלה על שפתיו.
״אני מסכימה עם ערן, בזבזנו מספיק זמן, אז תחזור מהר, שאני לא אתחרט״ חייכתי.