Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 7- רווית / מתן

רווית
טיפסתי על הטנק ויריתי שתי יריות באוויר כדי למשוך את תשומת ליבם של המחבלים, הם התחילו לרוץ לכיוון הטנק שעמדתי עליו מכל הכיוונים, עשרות מחבלים. יכלתם לחשוב שאני אחטוף פיק ברכיים אבל לא, השלמתי עם זה שאני לא אצא מפה, הרגשתי שזה הייעוד שלי.
היריות שלהם שרקו באוזניי והשבתי אש חזרה, ניסיתי לחמוק מהמתח שלהם, כשהיו קרובים נעמדתי ושיחררתי צרור יריות עליהם בחזרה.
נפגעתי, הרגשתי את הכדור הראשון חודר לבטני, אך לא הרגשתי את הכאב שמלווה לו, הכדור השני פגע בצווארי וידעתי שזהו, אם היה לי עוד סיכוי קטן להינצל הוא כבר לא קיים, זה הסוף.
״שמע- ישראל- ה׳- אלוקינו- ה׳- אחד!״ צרחתי בעוצמה.
ברגעים כאלה שמרגישים את מלאך המוות מחבק אותך, מנסה למשוך אותך למעלה, כל אדם יפנה לאלוקים, לא משנה אם הוא דתי או חילוני, ידעתי שאלו נשימותיי האחרונות ועד הרגע האחרון שבו ליבי יעצור מלפעול אני אלחם בכל כוחי. הוצאתי את הרימון ונישקתי אותו למזל, מתפללת בליבי שהוא יפגע בהם מספיק, שכל האחרים שכבר יצאו יספיקו לברוח ולהזעיק סיוע לכוחות שפה. שיחררתי את הנצרה של הרימון, המחבלים כבר היו במרחק של 3 מטרים ממני ואז זרקתי אותו לעברם.
אלחם בהם עד שליבי יעצר.
3.. 2.. 1..
בוםםם!

עפתי מהטנק ונחתתי על גבי למרגלותיו, לא הרגשתי את הכאב למרות שחולצתי הספיקה כבר להתמלא בצבע דמי האדום כיין. חיוך נפרש על פניי שהבטתי לשמיים, שמעתי את השקט שאחריו הפיצוץ, לא נשמעו יריות נוספות, הצלחתי לעכב אותם.
ידעתי שזה הסוף, לפחות בשבילי, התקשיתי להשאיר את עיניי פקוחות ובמאמץ רב הרמתי את ידיי והנחתי אותם על ליבי.
אני לא גיבורה, עשיתי מה שכל אחד היה עושה, אני אוהבת את המדינה שלי ואני שמחה למות למענה, אין דרך טובה מזו.
הצלחתי, בלמתי אותם, אולי יש עוד מהם אבל לפחות הרווחתי זמן לכל כך הרבה אנשים, אני מקווה.
זהו,
זה הסוף.
״מתן אני אוהבת אותך״ מלמלתי כשעיניי נסגרו לעד ונשמתי את נשימתי האחרונה.

מתן
נכנסנו שתינו מהפרצה שבגדר, כשלפתע נשמע פיצוץ מחריד, שיט שיט, זה לא נשמע טוב בכלל, צריך להזדרז לפני שיהיה מאוחר מידי.
התחלתי לרוץ כשהחייל השני מאחורי כשצצו שתי מחבלים משמאלי, הגברתי את מהירות הריצה, יכולתי להתחרות בצ׳יטה ויריתי בהם תוך כדי ריצה, פעלתי על אוטומט, כמו מכונה שצעדיה מתוכננים מראש, לא יכלתי לעצור ולחשוב, כי אם אני אחשוב..
לא לא, אסור לי לחשוב עכשיו, כלל מספר אחת בשדה קרב, לא חושבים- יורים, וזה בדיוק מה שתכננתי לעשות.
התקדמתי לכיוון האזור שממנו נשמע פיצוץ, היתה לי תחושה לא טובה שאני צריך לבדוק קודם כל את האזור ההוא, ואני תמיד מקשיב לתחושות בטן שלי.
היא הספיקה להתחמק, אני בטוח.
למרות שמשהו בפנים לא הרגיש לי כל כך בטוח..
נשענו שתינו על הקיר, אני והחייל שאפילו לא טרחתי ללמוד את שמו, זה לא הזמן להיות מנומס, כשנצא מפה נשב לאיזה בירה בבר, אודה לו שעזר לי להציל את אשתי.
הכרתי את הבסיס דיי טוב אחרי כל הפעמים שהייתי פה וזה שיחק לי לטובה, סוף סוף משהו חיובי ביום הזה. אני והגדוד מצאנו את עצמנו כאן יותר מידי פעמים, לפני ואחרי מבצעים קלים ומסובכים כאחד בעזה.