Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 22- אדר / אדיר

אדר
מהרגע שניתקתי את השיחה, הגוף שלי עבר לפעול על אוטומט. הנסיעה עברה עליי בקיפאון מוחלט, המוח שלי כבה ואני לא זוכרת בכלל את הדרך שנהגתי, בנס הגעתי לבית החולים.
רק דבר אחד ראיתי מול עיניי, מטרה אחת, להגיע אל הבית חולים, הכי מהר שאני יכולה.

את האוטו זרקתי איפה שהוא בחניון, כמעט בטוחה שחניתי על שתי חניות ולא טרחתי להתיישר. אני יודעת שיקללו אותי לא מעט אנשים על כך, למצוא פה חנייה זה חתיכת דבר, אבל שום דבר לא מעניין אותי עכשיו. רצתי במסדרונות בית החולים כאילו חיי תלויים בזה, למה המקום כל כך ענק?
כל המסדרונות פה דומים אחד לשני, בקלות אפשר להתבלבל פה וזה מה שכמעט קורה לי. למזלי, אני מזהה את אחת האחיות מהמחלקה ומחליטה ללכת אחריה.
נווו תלכי יותר מהר..
אני מאיצה בה בליבי, מתחשק לי לקחת ממנה את העגלה שהיא גוררת ולעזור לה, העיקר שתזוז מהר יותר. אני רואה מרחוק את השלט שמפנה אותי למחלקה ומתחילה לרוץ. אני מבינה שהגעתי, כשאני מוצאת את הוריו של אדיר יושבים בספסלי ההמתנה, אימו בוכה ואביו מחבק אותה ומלטף את ראשה, מצב כאוב על פניו.

״מה קרה??״ שאלתי בבהלה, אמא שלו קמה וחיבקה אותי, פאניקה התחילה להצטבר בבטני, לא לא בבקשה, אל תגידו לי.
״התקשרו אלינו ואמרו לנו שהמדדים שלו פתאום התשנו באופן קיצוני והמערכות שלו החלו לקרוס, הם מבצעים החייאה ומנסים לייצב אותו עכשיו״ אביו אמר ומשך אותי אל הכסא בהמתנה כדי שארגע.
זינקתי מהכסא לפני שישבתי אפילו שניה ודפקתי על הדלתות בעוצמה, חייבת לדעת מה קורה.
״תכניסו אותי! אני חייב  לראות מה איתו!״ צעקתי ודפקתי בברוטאליות שלא תבייש בריון משכונות פשע, אנשים מסביב נעצו בי מבטים, בטוח חושבים שהשתגעתי, אבל כלום לא עניין אותי, כשיש לי מטרה, אני לא רואה בעיניים.
הדלת נפתחה מעט וחיוך קטן עלה על פניי, עכשיו בטח יקראו לי להיכנס, מזל שהייתי חכמה והתעקשתי איתם.
אחות פתחה את הדלת בסדק צר וסרקה את החדר, כשהיא ראתה אותי היא יצאה, סוגרת את הדלת אחריה.
״אני אאלץ להזמין אבטחה אם לא תשבי״ קולה היה רך והיא הביטה בי במבט שכל כולו זועק רחמים.
״אנחנו באמצע פעולות על מנת לייצב אותו, אנחנו לא רוצים לגרום  בטעות לצוות לצאת מריכוז ולהסתכן בכך שנאבד אותו, תשבי״ היא הניחה יד על כתפי, מציעה לי נחמה.
״אני. רוצה. להיכנס.״ התעקשתי והעפתי מבט על ידה המונחת על כתפי, אם מבט היה יכול לחורר ממזמן היו ביד שלה כמה חורים. היא הבינה את הרמז ומשכה את ידה אליה במבוכה, ברור לי שהיא מנסה להיות נחמדה וסימפטית, אבל לי לא מתאים להיות נחמדה עכשיו, מצטערת כל כישורי החיים שלי קרסו לתוך עצמם.
״אני לא יכולה להכניס אותך, אני מצטערת״ היא הביטה לצדדים, מחפשת מוצא.
״תשבי אדר, יהיה בסדר״ אבא של אדיר תפס את ידי וליטף את שיערי בחום אבהי, לא יודעת מתי הספיק להגיע אליי בלי שאשים לב.
״בואי ניתן להם לעשות את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר״ הוא משך אותי לכיוון המושבים, האחות מביטה בו ומהנהנת בהכרת תודה.
היא פותחת את הדלת שהיא יצאה ממנה ונכנסת אל החדר בחזרה, כשהדלת נסגרה, נסגר הסיכוי שלי להיכנס, אין לי ברירה עכשיו, רק לחכות.
התיישבתי בשקט על הכסא והשפלתי את ראשי לרצפה, לא כדאי לי להיאבק בהם, אתן להם לעשות את עבודתם, אבל שיעדכנו אותי מה המצב, אני משתגעת מחוסר הידיעה.