Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 29

היום זה יום מיוחד, לפחות הוא היה אמור להיות כזה לפני שהתחיל כל הבלאגן. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה החיים שלנו התהפכו מקצה לקצה ברגע, כמה אנשים איבדנו, כמה אכזבות ספגנו וכמה דמעות הורדנו, רק מהדמעות שלי היה אפשר למלא את הכינרת פעמיים.
שום דבר בחיים אינו מובטח לנו והכל יכול להשתנות במצמוץ אחד בעיניים, אי אפשר לדעת מתי זאת תהיה הנשימה האחרונה שלנו על פני האדמה. מבעית, אני יודעת, אבל לקחתי את זה כמסר לחיות כל רגע כאילו הוא האחרון, לא לחכות שדברים יסתדרו, לדבר ולא לוותר על האנשים שחשובים לי, לא להשאיר מחסומים בינינו.

תדברו על הדברים שעומדים ומפרידים ביניכם,
תיזמו חוויות- אל תחכו שיפנו אליכם,
אל תתנו לכעס להוביל אתכם, תראו לאן זה כמעט הוביל אותי.
אל תוותרו על האהבה.

עברו כמה ימים מאז שאדיר השתחרר והימים שלי השתפרו והפכו לרגועים יותר בלי העננה מעל הראש שלי שנקראת
׳אדיר בתרדמת׳, בלי הדאגה הזאת של מתי הוא כבר יתעורר. חזרתי לישון במיטה הנוחה שלי, נגמרו הימים שנתפס לי הגב מהכורסא בבית חולים, שאלה יהיו הצרות שלי בחיים. היו ימים שאדיר היה מצטרף אליי למיטה שלי או שאני אליו, אבל פחות היינו ישנים במיטה, העדפנו לחזור לכושר בהתמדה ואדיקות. כשאנחנו יחד הרגשתי בלתי מנוצחת, כשאנחנו שוכבים יחד במיטה, אדיר מלטף את שיערי ומלפף אותו סביב אצבעו, הרגשתי סוף סוף שלמה. כאילו חיברו את חלקי ליבי מחדש.
זה לא שהתגברתי על האובדן של החברים שלי, לא הייתי קרובה לזה אפילו. היו ימים שהתעוררתי בדמעות מסיוטים, היו רגעים שהכאב הציף אותי ועלה על גדותיו והתפרץ ממני במלוא כוחו.
אני מרגישה כמו הים, יש ימים שהוא סוער וכולם יודעים שמסוכן להתקרב אליו, יש ימים שהים רגוע אבל כשנכנסים נסחפים למערבולות או נסחפים בזרם של הכאב. ככה אני, היו ימים שראו עליי את הצער והכאב ונתנו לי ספייס, היו ימים שלכאורה נראיתי בסדר אבל כשהתקרבו אליי פשוט לא יכלתי לסבול את השיחות הרגילות והתפוצצתי, גרמתי להרבה מחבריי להסחף בחזרה אל הכאב שהצליחו להדחיק ולו לכמה דקות, לא שלטתי בזה. אבל האנשים הקרובים אליי הבינו אותי וחיבקו אותי, הם לא כעסו שהייתי מגעילה ורעל נטף מפי, הם לא מנעו ממני להיות עצובה ולא הרחיקו אותי גם שלא הייתי חֶברה טובה כל כך עבורם.
הייתי עצבנית, עצובה, מתוסכלת, גיז׳דרתי בדמעות, כל שרשרת הרגשות עברה דרכי.

אבל היום, היום אנחנו רוצים שיהיה יום כמה שיותר טוב, ביחס למצב.
היום יום החתונה של רווית ומתן, או לפחות היא הייתה אמורה להיות.
הם לא היו צריכים להישבע זה לזה שיהיו אחד בשביל השני באש ובמים תחת כיפת השמיים כשמוזיקה מרגשת מלווה את הבטחותיהם זה לזו, הם קיימו את זה, הגנו אחד על השניה, עד המוות. רווית התחננה למתן שלא יבוא ויסכן את עצמו, מתן הלך בכל זאת למרות שידע כמה הסיכויים שלו להציל אותה ואת עצמו נמוכים.
המושג ״עד שהמוות יפריד בינינו״ לא קיים עבורם, גם המוות לא יכול להפריד בינהם, בחייהם ובמותם הם היו מאוחדים, גוף אחד.