Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 15

אני מזנקת מהמיטה אחרי חלום רע שחלמתי ובוחנת את החלל הלא מוכר, לאט לאט נזכרת בכל מה שעבר עליי היום.
חלמתי שאדיר נורה בליבו בקרב, אני לוחצת על חזהו בעוצמה רבה לעצור את הדימום, צורחת מעמקי נשמתי לעזרה שלא מגיעה, אני לא מצליחה להציל אותו והוא מת בידיי.
יכלתי ממש להרגיש את רוח החיים עוזבת אותו גם אחרי החלום, עורי סמר והעפתי את שמיכת בית החולים ממני.
״אדרי״ אבא יושב בכיסא ליד המיטה, מתי הוא הספיק להגיע? הדבר האחרון שאני זוכרת זה שהתקשרתי אליו, הוא אמר שהם יגיעו, האחות עזרה לי לשכב על המיטה והכניסה לי נוזלים באינפוזיה, כנראה שהיא סיממה אותי כדי שארדם ולא אעוף משם בשניה שתסיים לטפל בי, תחמנית.
״איפה אדיר??״ הבטתי בחלון וראיתי שחשוך בחוץ, הגענו בצהריים, בטח הוא יצא מהניתוח כבר, אני חייבת לראות מה איתו.
הבטתי סביבי, מחפשת שעון לראות מה השעה.
שאני אמצא את האחות הזאת, היא הבטיחה לי שאני אגיע אליו חזרה לפני שהניתוח יסתיים, היא עבדה עליי!
״אדרי תרגעי את פצועה״ הוא הניח את ידו על ברכי, מנסה להרגיע אותי. בחנתי את עצמי וראיתי שאני חבושה באזור המותן, טוב נו לא משהו שלא ידעתי, הרגשתי שנפגעתי ויצאתי בזול.
״אבא, תתן לי לקום״ אמרתי, לא מוכנה להתפשר, לא אתן לו לעצור אותי.
״אדרי..״ הוא ליטף את כתפי בעדינות אבל תפסתי את ידו והסרתי אותה ממני.
״לא אבא, אני קמה״ התעקשתי.
״טוב אני אקח אותך״
״אני לא צריכה שתקח אותי אני יכולה ללכת בעצ-״ ברגע שהנחתי את רגליי על הרצפה, קרסתי לזרועותיו של אבי שבמזל צפה את זה ותפס אותי.
״לכסא, אין לך מה להתווכח איתי בזה״ הוא עזר לי להתיישב וגילגל את הכיסא לכיוון היציאה שהדלת נפתחה.

״לאן את חושבת שאת הולכת גברת צעירה?״ אמא נכנסה עם שתי כוסות קפה בידיה.
״לראות מה עם אדיר״ התעקשתי, ידעתי שהיא תרצה להחזיר אותי אל המיטה לעשור הקרוב, לא שאני אתן לזה לקרות.
״הוא עוד בניתוח״ היא אמרה.
״מה? אבל עברו יותר מחמש שעות לא? מה השעה בכלל?״ אני בשוק, אם הניתוח עוד נמשך זה אומר דבר אחד-
שמשהו השתבש.

״מצידי לשבת שמה כל היום, אני מחכה לו״ התעקשתי והתעסקתי עם גלגלי הכיסא, אם לא יקחו אותי אליו, אני אקח את עצמי.
״אוקייי אל תשתגעי, בואי נלך לשם״ אמא גלגלה עיניים ויצאנו משם.

כשהגענו לחדר ניתוח מספר 5, החדר שבו עזבתי את אדיר ראיתי הרבה אנשים יושבים שם.
״אדרייי״ אמא של אדיר קפצה וחיבקה אותי, מאחוריה ישבו בהמתנה אבא שלו, סבא וסבתה שלו ואחיו הקטנים. כמעט פספסתי אותו כי הוא ישב שמה בפינה, אבל גם ערן נשאר, הפתעתי לראות אותו עוד פה.
״ערן״ הוא הרים את פניו אליי שקראתי לו, קצת המום.
״אולי תבוא אליי? קצת קשה לי לקום למקרה שפספסת״ הצבעתי על הכיסא, הוא חייך חיוך קטן וקם לעברי.
״מה קורה?״ הוא שאל, אחזתי בידו ומשכתי אותי אליי וחיבקתי אותו.
״עאלק מה קורה, אתה רשמית חלק מהחברים שלי, כלל ראשון לחברות- כשנפגשים נותנים חיבוק״ הבטתי בו ונראה שלא ידע מה לעשות עם עצמו.
״תודה שנשארת ערן, את האמת שחשבתי שברחת״ אחזתי בידו החמימה.
״אתם הצלתם את חיי, הייתי מת שם לבד בוודאות. וחוץ מזה, אני חייב את זה גם למתן, אתם חברים שלו״ ליבי צנח בקרבי, שכחתי לרגע ממתן ורווית, התרכזתי כל כך באדיר, איזה חברה נוראית אני.
״מה איתו? ומה עם מתן? מצאו אותו או את רווית?״ שאלתי אותו, לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.
הוא נראה מתלבט, אם לשתף אותי במידע או לא שלפתע נכנסו שתי קצינים וניגשו היישר לערן, הוא הדמות היחידה במדים.
״יש שינוי לגביו?״ שאל הקצין הגבוהה מהשתיים וערן הניד בראשו לשלילה.
״היי״ התפרצתי ״אני אדר, אתם יודעים מה עם רווית? היא חיילת מילואים בתפקיד תצפיתנית במוצב כיסופים. או שאולי אתם יודעים מה עם מתן? הוא הבן זוג שלה שהלך לחלץ אותה..״ הפניתי את ראשי לערן, ״סיפרת להם שהיית איתו נכון?״ אמרתי בשטף, לא עצרתי לנשום.
הקצין השני כרגע ברך מולי כך שהבטנו זה מול זה, כדי שלא אצטרך להרים את ראשו אליי.
״אדר..״ הוא התחיל להגיד וכבר הבנתי מה הוא הולך להגיד, התחלתי לבכות והוא נרתע, לא רוצה לגרום לי להרגיש לא טוב.
״לא״ ניגבתי את הדמעות בידיי, ״תגיד את זה, אני יודעת מה אתה רוצה להגיד, אבל אני צריכה לשמוע את זה״ מלמלתי.
ערן נעמד לידי ואחז בידי כשהקצין המשיך בדבריו.
״מצאנו אותם בכיסופים, זה ליד זה.. הם לא מתו ביחד.. אבל הם היו זה לצד זה.. ונראו מאושרים..״
הבטתי בערן שהגלגלים המוחי מתחילים להתגלגל.
״אתה ראית אותה מתה?״ כיווצתי את עיניי והוא לא הגיב.
״ראית או לא??״ הרמתי את קולי, הוא הנהן בשקט.
״למה לא אמרת לי??״ צעקתי עליו.
״אדר״ אבא שלי ליטף את כתפיי, ״תרגעי זה לא טוב לך״ ניערתי את כתפי והתנערתי מידו.
״למה?״ צעקתי.
״אני מצטער.. לא רציתי שתשברי..״ הוא גמגם, ״היית כל כך חזקה, דיברת על רווית ולא רציתי לשבור אותך.. אני מצטער, הייתי צריך להגיד לך..״
הוא נשמע כל כך מלא חרטה, הרגשתי שאני לא יכולה לכעוס עליו, לא יודעת מה הייתי עושה במקומו.

אם הוא היה מספר לי כנראה שהייתי נשברת, הוא הצליח לראות עליי, כמה החזקתי את עצמי חזק לא ליפול, לא יכלתי להאשים אותו גם אם חשבתי שהוא היה צריך להגיד לי.
״אני מצטערת ערן, אתה היית בסדר גמור, אני קצת משוגעת עכשיו״ חייכתי אליו, לא רציתי לפגוע בו, הוא רק ניסה לעשות את הדבר הנכון.

הקצינים הלכו, ביקשו מההורים של אדיר לעדכן אותם בהתפתחויות. ביקשתי את הטלפון שלי, ידעתי שאני חייבת לעשות את הצעד הזה, חייבת להתקשר להורים של רווית, לשמוע את קולה של אמא שלה.
כשפתחתי את הטלפון מבול של הודעות תקף אותי, הטלפון קרס לכמה רגעים וחזר לפעולה רק אחרי כמה דקות.
חיפשתי את המספר של אמא של רווית כשנכנסה לי שיחה, ניב מתקשרת.
עניתי לה לה לשיחה והרחקתי את הטלפון מעט מהאוזן, מוכנה למה שעומד להגיע.
״יא חתיכת מטומטמת! מה את משחקת אותה סופרמן? זה שאת כמו חתולה מיוחמת זה לא אומר שיש לך תשע נשמות!״ ערן צחק, קצת קשה לא לשמוע את השיחה בינינו שהיא מתנהלת בטונים כאלה.
״חשבתי שאמרת שהיא מתוקה..״ הוא מלמל וצחק.
״אויש אל תדאג היא סתם לחוצה עכשיו״ נעצתי בו את מרפקי וצחקתי.
״מה זה מי שם? עם מי את מדברת בזמן שאני נואמת את נאום חיי?״ היא נזפה בי. ערן חטף ממני את הטלפון ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא סימן לי בידי שהוא יטפל בזה.
״היי ניב, מדבר בעלך לעתיד, אני שומר על המשוגעת שלך״ הוא קרץ לי.
״מי זה החי בסרט הזה? תחזיר לי את חברה שלי״ לא יכלתי להתאפק ופרצתי בצחוק.
״שהכל נגמר״ התחלתי להגיד, ״שניכם בדייט, אתם זיווג משמיים״.
״איפה אבא שלך? נראה לי שסיממו אותך בתרופות״.
״ניבוש, נחיה ונראה, אני צריכה לדבר עם אמא של רווית, אני מניחה שכבר עדכנו אותך״ אני יכולה לנהל איתה שיחות כאלה שעות אבל אני חייבת לחזור למה שרציתי לעשות מלכתחילה, יהיה לנו זמן לדבר, אני גם צריכה לבדוק מה עם אדיר, אף אחד לא בא לדבר איתנו.
״אני גם רוצה לשמוע חכי אצרף אותה לשיחה״ היא אמרה והעבירה אותי לממתינה בלי לשאול, מתקשרת לאמא של רווית.

                                 ❁❁❁

דיברנו עם אמא של רווית במשך שעה, נשמע שהיא בכתה והמון, אבל היא היתה חזקה. היא מצאה מקום לנחם אותנו שהיא הולכת לקבור את הבת שלה, מי דמיין לעצמו כזה דבר? עוד שבועיים הם היו צריכים להתחתן ובמקום להתחתן..
זה ממש הזוי, אני לא מצליחה לעכל את כל זה, לא חושבת שאצליח להבין בקרוב שהם אינם, אולי רק בהלוויה שלהם שאחווה את הכל מקרוב כל כך.
אני לא יודעת איך אעמוד בסיטואציה כזאת בלי להתפרק, היו לנו תוכניות לחיים שלמים!
דמיינו את הילדים שלנו משחקים תופסת ביחד, חלמנו להיות שכנות ושהילדים שלנו יגדלו ביחד, לחבורה מאוחדת ומאושרת כמונו.
אבל החבורה שלנו כבר לא תהיה מה שהיא היתה עד אותה שבת ארורה, לא תהיה מאושרת כמו פעם, תמיד יהיה בה חלל ריק, חור שחור. תמיד נזכור אותם, את מה שיכל להיות להם, את החלומות שהם רצו להגשים, את היעדים שרצו להשיג.
זה לא פייר פשוט, הם כל כך צעירים, החיים שלהם לפניהם.
רווית היתה המוח השקול בין שלושתנו, מה נעשה בלעדיה?

לאחר עוד שעתיים של המתנה הדלת של חדר הניתוחים נפתחת ויוצא משם הרופא המנתח, נראה מותש אחרי מאבק ארוך.
״אוקיי..״ הוא אמר, ״ממה אתם רוצים שאתחיל? מהחדשות הטובות או הרעות?״