Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 3- מתן / רווית

מתן
רווית מאוד לחוצה בימים האחרונים, לא כל כך ברור לי למה, אני מתאר לעצמי שזה בגלל החתונה, היא חייבת לוודא שהכל יהיה כמו שצריך, מושלם, זה מאוד חשוב לה. אז לא רציתי להחליץ אותה עוד יותר ולהגיד לה שהמצב אצלנו בשטח מתוח.
אתמול בערב הגעתי לבסיס וישר שלחו אותנו לשטח, היו הפרעות סדר רציניות ללא סיבה הנראת לעין, למרות שהם לא באמת צריכים סיבה אף פעם. ערבי ישראל שרפו מכוניות והשתגעו, אף אחד לא הצליח להצביע על הטריגר שפוצץ הכל והדליק אותם, ובגלל זה העדיפו שנשאר באזור הזה למקרה שיהיו עוד אירועים שיצאו משליטה כמו אתמול, שהיה ממש חריג, או עד שיבינו את הסיבה לבלאגן ויצליחו להתאפס על המצב. אי אפשר לדעת מתי יחליטו להשתגע שוב, כשהפתיל שלהם נדלק, קשה לכבות אותו ודבר גורר דבר.

השעה 3 בלילה בערך כשהטלפון שלי רוטט, נראה שנרדמתי עם הטלפון ביד, מחכה שרווית תענה לי. היה לי מוזר שהיא לא שלחה לי שום הודעה, אפילו לא לילה טוב. אני יודע שהיא במשמרת ולא ציפיתי שנדבר במגילות, אבל תמיד היא מתעניינת וזה מוזר שהיא לא שלחה לי כלום.
הרמתי את הטלפון ועניתי ישר, כי ברור שזאת היא שמתקשרת, מי עוד יכול להתקשר אליי בשעה כזאת?
״הלו מאמי״ אמרתי שאני עוד מנומנם.
״אני לא מאמי..״ שמעתי קול גברי והזדקפתי מיד במיטה, הזזתי את הטלפון מהאוזן כדי לראות מי התקשר, המפקד שלי, אופס.
קרה משהו בוודאות.
מה קרה? למה הוא מתקשר אליי לטלפון האישי ולא מקפיצים את כולנו אם קרה משהו?
״רציתי לעדכן אותך שיש מתח כבד בעוטף, אני יודעת שארוסתך הקרויה גם ׳מאמי׳ שם, חשבתי שתרצה לדעת״ הוא אומר.
המפקד שלי תמיד היה גבר שבגברים, הערכתי אותו כל כך, לפני שהוא מפקד הוא קודם כל בן אדם, ועכשיו הוא הוכיח את זה שוב, שעצר הכל וטרח לעדכן אותי ולא חיכה לבוקר.
חייגתי ישר לרווית, היא לא ענתה, ניתקתי וחייגתי שוב, אבל הטלפון עבר ישירות לתא קולי. לא נלחצתי ישר כי היא במיגונית ואם נכנסו כולם לשם בטח יש עומס על התקשורת. התקשרתי שוב והפעם הטלפון חייג, אבל היא ענתה לי רק בצילצול השלישי, שזה מוזר ממש, היא אמורה להיות במשמרת עכשיו אז האזעקות לא אמורות לשנות לה כי החדר של התצפית נמצא במיגונית, ואם התקשורת הסתדרה והטלפון מחייג, למה לעזאזל לקח לה זמן לענות אז? זה לא אופייני לה לא לענות ישר, והתחלתי להלחץ.
״רווית מה קורה? אתם בסדר? שמעתי שיש בלאגן אצלכם״ היה שקט בקו, היא לא ענתה לי.
״רווית?״ החרדה נשמעה בקולי.
״מאמי אנחנו בבעיה״.

רווית
כל המשמרת הייתי במתח שאפילו לא שלחתי למתן הודעה ולא בדקתי מה איתו, הבטן שלי התהפכה, אולי אכלתי משהו לא טוב בארוחה, לפעמים זה קורה בצה״ל.
האזעקות תפסו אותי לא מוכנה, בשתיים וחצי בלילה, החלו לזרום חיילות למיגונית והתחלתי להכנס לפעולה, לבדוק שהכל תקין ולהתעלם מכל מי שנכנס למיגונית.
השבת היינו מאוד מצומצמים מבחינת לוחמים במוצב, הרבה נשלחו ליהודה ושומרון כדי למגר את הפרעות שם, כמו מתן שלי. הוא לא אמר לי בכוונה מה הולך כדי שלא אלחץ, אבל הבנתי לבד כשראיתי שהרבה גדודים הוקפצו לאזור במקום להשאר כאן בגזרה.
אבל הכל טוב, כולה כמה טילים, הכיפת ברזל שלנו מאוד מדויקת, היא תוריד אותם ובינתיים נשב כולנו באזור המוגן.
ניסיתי להתעלם מהראש של החיילים והחיילות שנכנסו לחדר, חלק נכנסו לפאניקה, עוד לא רגילים להתראות בלתי פוסקות. התמקדתי במסך ככל הניתן, השתדלתי להמשיך לעבוד ולא לתת לתנועה סביבי להשפיע עלי. לפתע המון רב של אנשים התחילו לרוץ לעבר הגדר ברגל, חלק הגיעו גם באופנועים ובטנדרים.
״קודקוד חשודים בגדר, אישור לפעולה עבור״ דיווחתי לבקרה אבל ללא מענה.
התחילו צעקות בחדר של פאניקה, שתי התצפיתניות שלידי חדשות ולא היו מוכנות כל כך נפשית לתרחישים כאלה, גם לי מצב כזה לא קרה אף פעם, והם בסך הכל יומיים בתפקיד, הבנתי אותן שהם נכנסו ללחץ כשהם ראו את כל ההמון מתקרב לגדר ומתפרע, אפילו מנסה לפרוץ אותה.
״קודקוד חוזרת שנית, חשודים בגדר, יש אישור לביצוע ירי? עבור״ זיעה החלה להצטבר במצחי, אבל ניסיתי לשמור על קור רוח, לא עונים לי בבקרה, זה מאוד חריג, אולי התנתק הקשר? צליל האזעזקה המתחדש, עולה ויורד הנחית עלי את ההבנה הפשוטה- אין אף אחד בבקרה, כולם ירדו למיגונית.
״קודקוד?״ ניסיתי נסיון אחרון לצעוק בקשר, ששוב לא היה מענה החלטתי לפעול, לפעמים צריך לסמוך על האינסטינקטים שלך.
״בנות, אל תחכו לאישור לירי, עליי, אני אקח אחריות״ טפחתי על חזי, ״תפציצו אותם״ צעקתי להם, אך חוץ מנטע שהחליפה בעמדה את אחת מהבנות שנכנסו לפאניקה רצינית, אף אחת לא רצתה להסתכן, ירי בלי אישור יכול לגרור למאסר.
״נטע, פשוט תפגיזי אותם, אל תחשבי״ לא הספקתי לירות עליהם אפילו פעמיים, שלפתע נשמעו מספר פיצוצים מחרישי אוזניים והמצלמות שלנו התנתקו וכבו. התכופפתי לראות אם נתפס לי איזה כבל במשהו ובגלל זה נכבה המחשב, כי זה לא החשמל שנפל, היה אור בחדר. המחשבים פעלו, נראה מישהו חיבל במצלמות, כנראה הם פוצצו אותם איך שהוא.
״תתחברי לעיניים של הקרייה״ נטע צעקה לי מעל הבליל של הקולות, זה רעיון מצוין, להם יש מצלמות אחרות, רחוקות טיפה יותר, אבל עדיף מעיוורון מוחלט. הקשתי מהר על המקלדת את הסיסמאות שידעתי כבר בעל פה, ולאחר כמעט דקה וחצי כבר הייתי בפנים. אבל לפני שהספקתי לעשות משהו, שוב נשמעו הדי פיצוצים והעיניים שלנו בקרייה גם התנתקו, ואז נשארנו לבד, עיוורות.
״תנסי לתפוס דרגים גבוהים״ צעקתי לנטע, המוצב התחלק לשתי מיגוניות וכל הבכירים היו בצד השני, נטע צעקה במהירות לטלפון הסברים של המצב. אני חייגתי אל מפקד הלוחמים שבבסיס והסברתי לו מה הולך אצלנו, הוא אמר כרגע שנשאר במיגונית, נוודא שהיא נעולה ונמשיך לעדכן עד הגעת כוחות נוספים לתגבורת.
״תבדקו שהמיגונית נעולה הרמטית״ צעקתי לחיילים שהיו קרובים לדלת, ״ותתרחקו ממנה, תעשו טובה״ הם מסוגלים לנסות לפוצץ את הדלת, אבל לא התכוונתי להפחיד אותם.
המעט לוחמים שכן היו כאן במוצב לא היססו לרגע ויצאו לקרב, פחדתי עליהם מאוד, במצלמות נראה שהחאמס באו אלפי אנשים והגדודים שהיו באזור הם הרבה פחות כוח אדם.
ולמה? כי שלחו כוחות שהיו אמורים להיות כאן לתגבר כוחות אחרים, מרגיש לי כאילו הכל היה מכוון.
״חדירת מחבלים, לא לצאת מהמיגונים, חדירת מחבלים, לא לצאת מהמיגונית״ הכריזה של הבסיס כרזה בקול.
ואז מתן התקשר..
״רווית מה קורה? אתם בסדר? שמעתי שיש בלאגן אצלכם״ לפתע שמעתי בום עוצמתי, בקשר יחידת הלוחמים התחילה לצעוק שיש חדירת מחבלים למוצב שלנו, שוב אמרו לנעול את הדלתות. הייתי המומה, לא הצלחתי להגיב למתן שלפתע נשמע בום נוסף עוצמתי וקרוב מתמיד, ״רווית?״
׳לנעול דלתות ולהיות בשקט׳ נשמעה הפקודה בקו על רקע היריות שנשמעו.
״מאמי אנחנו בבעיה״ לחשתי.