Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 25

ניב עוצרת בכניסה לבית שלי ומחנה את הרכב, אני מביטה בבניין שלא השתנה כלל, לא עבר זמן רב כדי שיהיה שינוי חיצוני כלשהוא אבל ההרגשה היא שעבר נצח. זה מדהים איך דברים נשארים קבועים, איך העולם ממשיך לתפקד כרגיל שהחיים שלנו משתנים ומתהפכים ללא הכר, יש ביציבות הזאת משהו קצת מנחם.
כשיצאתי מהבית הזה באותה שבת הייתי אדם אחד, לא חשבתי אי פעם שאחזור לכאן אדם כל כך שונה.
הייתי שמחה, החיים שלי היו טובים וכמעט מאושרים, אדיר היה חסר לי ורק עכשיו אחרי שקיבלתי אותו בחזרה אני מבינה עד כמה. אבל בזמנו חשבתי שהיה לי טוב, והיום החיים שלי מלאי כאב וצער, יש לי חור מדמם בלב שאי אפשר למלא אותו, צריך ללמוד לחיות איתו ולהמשיך הלאה, ללמוד לחיות לצד הכאב בכל נשימה ונשימה.

נכנסנו אל הבית שהיה ריק, אולי בכוונה? אני לא יודעת.
״טוב מה עושים עכשיו?״ ניב שואלת.
״את שואלת אותי? מה עושים לא היה חלק מהתוכנית המהוללת שלכם?״
״אופס?״ היא צחקה, כל כך מתאים לה לא לחשוב על דברים עד הסוף, היא תמיד היתה הטיפוס המאלתר וזורם.
עלה לי רעיון, ״אולי נבשל משהו? גם ככה אדיר כל היום בוכה לי שהאוכל בבית חולים מזעזע, לפחות שיצא למישהו מאיתנו משהו מזה״.
״מה מכינים שף?״ אהבתי את זה שניב זרמה איתי ישר, היא תמיד היתה כזאת, קופצת ומצטרפת לכל דבר שאני מציעה, בלי לשאול שאלות.
״אמממ״ המהמתי לעצמי, חושבת מה הוא הכי יעדיף.
״בואי נלך על הפשוט והביתי, אין כמו פסטה ושניצלים״ אמרתי ופתחתי את המקרר, לראות שכל המצרכים קיימים.
״שאת צודקת, את צודקת״ היא חייכה והתחלנו בעבודה.

אחרי עשרים דקות, היה סיר שמתבשל על הגז של פסטה שתהיה מוכנה בעוד מספר דקות ולצידו, ניב מטגנת על המחבת את השניצלים האחרונים בערימה.
״תלכי להתקלח, אולי תריחי אחרי זה כמו בן אדם״ היא נופפה ביד מול פניה, לסמן שאני מסריחה.
ניגבתי את ידיי הרטובות מהכלים במגבת שתליתי על כתפי והשלכתי אותה עליה.
״שכחתי כבר כמה הבדיחות שלך גרועות״ צחקתי והלכתי לכיוון המקלחת, לא מחכה לתגובתה.

״נו אז ספרי לי, מה חדש?״ שאלתי את ניב כשישבנו לאכול, כי אין מצב שנבשל ולא נאכל גם.
״אממ״ היא גמגמה ונראתה לי קצת מובכת, כאילו לא יודעת אם לספר לי.
״ניב? את מסמיקה או שנדמה לי?״ בחנתי אותה בחשדנות, ״מישהו שאני מכירה?״
״פחות או יותר, אפשר לומר שאתם מכירים״ היא גמגמה.
״את יכולה להיות קצת יותר ספציפית?״ אגודלי ואצבעי עמדו זו ליד זו שרווח קטן בינהם, מסמלות כמה ספציפית אני רוצה שתהיה.
״ערן דיבר איתי״ לקח לי כמה שניות להזכר במי מדובר, עם כל הבלאגן והפציעה של אדיר שכחתי שבכלל ניסיתי לשדך בינהם.
״ספרי לי הכל ועכשיו!״ דרשתי.
״את זוכרת שבאתי לפני שבועיים לבית חולים?״ הנהנתי.
״אז כשיצאתי, לא הסתכלתי לאן אני הולכת ואפשר לומר שהתנגשתי חזיתית בערן ומעכתי לו את מה שהיה לו ביד״.
שחזרתי את האירועים של אותו היום, נזכרתי בערן נכנס לא הרבה זמן אחרי שניה יצאה, צחוק נפלט מפי כשנזכרתי בסיטואציה.
״אני זוכרת שהוא נכנס עם שקית מלאה בעוגיות מעוכות, הוא לא סיפר לי שזאת היתה את״ כל כך מתאים לה להכיר ככה אנשים.
היא משכה בכתפייה והמשיכה לספר, ״התנצלתי כמובן, כיאה לליידי שאני״ גלגלתי את עיניי לעברה והיא הניפה לעברי אצבע משולשת והמשיכה לדבר.
״התחלנו לדבר, הוא סיפר שכינית אותי ׳מתוקה׳ ושהוא לא טעה שאמר שהוא יצטרך שכפץ באופן קבוע״ לא יכלתי להתאפק וצחקתי שוב, נזכרתי בנסיעה במטוס, שתיארתי אותה כבחורה עדינה.
״אז הוא לא התאכזב את אומרת?״ חיוכי היה ערמומי הפעם.
״החלפנו מספרים והמשכנו לדבר, אתמול נפגשנו שוב״ היא חייכה והייתה מרוצה מעצמה, אני שמחה בשבילם מאוד, היתה לי הרגשה שהם יתאימו, אני ממש גורו לשידוכים.
״נו ו? יש לך פרטים עסיסיים לספר לי?״ נעצתי מרפק בידה, אני בטוחה שהיא מבינה למה אני מתכוונת.
״לא לא״ היא ניגבה את פיה, ״החלטתי שנתקדם לאט ובטוח, לא בא לי להרוס את זה, הוא באמת חמוד״.
״המשיח מגיע חברים!״ צעקתי בקול ברחבי הבית הריק, ״ניב אמרה על גבר שהוא חמוד! הבחורה שהכי נרתעת ממחויבויות ובורחת מהם כמו מאש, החליטה לקחת את זה לאט ובטוח!״ לקחתי את המפית שלי ועשיתי את עצמי מנגבת דמעות של אושר כמו אמא גאה בדרמטיות מוחלטת.
״שבי כבר ותסיימי לאכול״ היא תפסה את ידי ומשכה אותי בחזרה לשולחן.

❁❁❁

למחרת, אנחנו אוחזים זה בידו של זה כשאנחנו יושבים בשקט בעמדת המתנה לחדר האחות, מחכים שיקראו לו לבדיקות אחרונות לפני השחרור. אדיר מרעיד את רגלו במתח ואני מגחכת לעצמי, בדרך כלל אני הלחוצה מבין שתינו, אבל אדיר יושב כאן לידי, לא יכלתי לבקש יותר טוב מזה, את החלק הקשה ביותר עברנו,אז אני רגועה לגמרי עכשיו.
״היי״ יד נשית הונחה על כתפי והסתובבתי לכיוון הקול, הוא נשמע מוכר אך לא ידעתי להגיד מאיפה. כשהסתובבתי וראיתי את האישה שעומדת מולי הייתי בשוק וזינקתי על רגליי, לא ציפיתי לראות אותה פה.
״הו שלום, מה שלומכם?״ חיבקתי את האם שחילצנו מבארי. מה הסיכויים שנראה אותה כאן, שניה לפני שאנחנו יוצאים מכאן בעצמנו.
״חיפשנו אתכם כבר כמה ימים, רצינו להגיד לכם תודה״ היא נשמה עמוק, חיוכה היה אמיתי אך לא הגיע לעיניה, רק ממבט חטוף בה יכלתי לראות את בליל הרגשות הסוערים שבה, אני מתארת לעצמי שהיא איבדה הרבה חברים באותו היום, השמחה על שניצלו מהולה בים השחור של האובדן.
״אם.. אם לא אתם.. כנראה שהיינו מסיימים כמו שאר החברים שלנו״ היא ממלמלת בעיניים נוצצות מדמעות שלא העזה להוריד.
״הכבוד כולו שלנו״ אדיר הנהן לעברה ממקומו.
״מה אתם עושים כאן?״ שאלתי אותה.
״בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אתכם״ היא צחקה, ״אנחנו פה לביקורת לפצע ירי, ליתר ביטחון לראות שהכל תקין, ואתם?״ שאלה בסקרנות.
״משחררים היום סוף סוף את אדיר״ אמרתי ותפחתי קלות על כתפו של אדיר, הוא הרכין את ראשו ונשק לכתפי.
״מה?״ היא הביטה בי בזעזוע, ״הוא נפצע כששחררתם אותנו?״ היא נחרדה ממילותיה, האשמה התלבשה על פניה ותפסה מקום נכבד.
״לא לא״ הרגעתי אותה, ״הדברים קצת הסתבכו אחרי, אבל העיקר שהכל בסדר עכשיו״ חייכתי.
״רק בזכותה״ אדיר הניח את ידו סביב מותני ומשך אותי אליו, נשענתי על חזהו ששריריו לא נפגמו ולו מעט למרות שלא מתאמן, איך אני אוהבת את הפגנות הרכושניות שלו.
״אדיר חשב שהוא סופרמן ואני בטוחה שצמחו לי שערות לבנות בשבוע שחיכיתי שיעשה טובה לי ולעולם ויתעורר, זה היה ממש מורט עצבים״ אמרתי שהכריזה קראה בשמו של אדיר ושנינו נעמדנו.
״חכי לי כאן״ אדיר הניח את ידו על כתפי ומנע ממני להתקדם איתו.
״אל תדאג, אני אשמור לך עליה״ היא תפסה בידי והושיבה אותי בחזרה במושב.

לאחר עשר דקות בעלה יצא והצטרף אלינו שחיכינו לאדיר, הוא הופתע לראות אותנו לא פחות מאשתו לאחר שחיפשו אותנו ובסוף נתקלו בנו במקרה, יד הגורל.
הם סיפרו לי איפה הם נמצאים היום בינתיים, על הילדים שלהם שהתאוששו במהרה מהמצב כי לא נחשפו לזוועות והם לא מבינים ממש מה קורה סביבם, הם רואים את העזיבה של הבית כטיול. אחרי עוד רבע שעה אדיר יצא, החלפנו מספרי טלפון ונפרדנו זה מזה.
״אתה שקט..״ הבטתי בו בחשד, אנחנו צועדים לכיוון עמדת השחרור ״הכל בסדר?״
הוא עצר את הליכתו והסתובב לעברי, ״תקשיבי..״ נדרכתי ששמעתי אותו ונכנסתי לפאניקה.
״מה קרה?? דבר כבר, למה אתה לא מדבר?״
״תקשיבי״ הוא התחיל להגיד שוב, מבטו רציני כמו המוות, ״האחות בדקה אותי..״ הוא עצר שוב, נראה כאילו הוא מנסה ליצור פה מתח, או שיש לו בשורות לא טובות לספר לי, אני לא יודעת על מה לחשוב, אני מודאגת.
״ואנחנו הולכים הביתה״ הוא צעק וחייך חיוך ענק מאוזן לאוזן.
״מטומטם! נבהלתי!״ דחפתי אותו, יותר נכון להגיד שניסיתי.
למרות שלא התאמן כבר חודש, עדיין הוא כמו קיר בטון בלתי ניתן להזזה.
הוא קרץ לי והתקדם צוחק לכיוון האחות, משאיר אותי המומה מאחור.
חכה חכה שנגיע הביתה נראה אם אתה תמשיך לצחוק..