Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 21

הימים עוברים ברוטינה קבועה, שגרה החדשה והבלתי נסבלת שנכנסנו אליה. אני לא יודעת מה יקרה מחר, בעצם אני אפילו לא יודעת מה יקרה בעוד שעה, אני נאלצת לחיות את הרגע, הדבר השנוא עליי. בכמה רגעים נשארתי בלי תוכניות לעתיד ובלי החברה הכי טובה שלי שבוודאות היתה יודעת מה לעשות עכשיו, היא היתה נותנת איזה עצה חכמה שתציל את המצב.
היום זה היום האחרון של השבעה, מחר נעלה כולנו לקבר ונתחיל את החיים בלעדיהם, אם נרצה ואם לא.

השבעה אולי נגמרת היום, אבל ההתמודדות האמיתית מתחילה עכשיו, עד עכשיו עטפו את המשפחות בחיבוקים ואהבה, הם תמיד היו מוקפים באנשים שניחמו אותם ולא נתנו להם להשאר לבד ולשקוע לצער. אבל זהו, אחרי השבעה מתחילה ההתמודדות האמיתית, עכשיו מתחילים לעכל. אנשים שלא קרובים ממש למתים נוטים לשכוח עם הזמן, הזמן משכיח, אבל למשפחות זה כאב שהם ישאו איתם לנצח, הוא יהיה איתם מעכשיו והלאה, ברגעים העצובים ובשמחים בחייהם.
בכל פעם שיתחשק לי איזה עצה טובה, כשאטבע בצרות או אשקע בדיכאון, אזכר בה, שהיא כבר לא כאן לעזור לי.
בכל מאנץ׳ שיבוא לי ואחפש פרנטנרית משוגעת כמוני לאכול איתה בשעות הקטנות של הלילה, אזכר בה, שהיא כבר לא כאן.
מוצב כיסופים כבר לא יוכל להיות הבית, תמיד שאעבור שם אזכר בה, אדמיין אותה שוכבת שם דוממת. על מה היא חשבה ברגעיה האחרונים? האם קיוותה שימצאו אותה ברגע האחרון ויתילו אותה? האם היא השלימה עם המוות? כנראה שלעולם לא אדע.
כשאעבור ליד המקום שבו מתו ורווית נתקלו זה בזו לראשונה, אני לא אתרגש שאזכר בזיכרון המתוק. אחייך חיוך מר וכואב, אזכר איך אהבו זה את זה ואיך חייהם נגדעו ככה לפתע, אבסורד שהם הכירו באותו מקום ונפרדו מהעולם באותו מקום, יד הגורל? אולי..
אני יודעת שהם יהיו איתי בכל זכרון, בכל צעד, הם יהיו איתי.

ההורים שלהם שבורים, גם כשהם מנסים להראות לסובבים שבם חזקים. עד עכשיו כולנו היינו מוקפים ומחובקים, מעכשיו כל אחד מהם ישאר לבד, עם המחשבות והתהיות, אין מי שירים אותנו וינחם. כל אחד מאיתנו מנסה להחזיר את חייו למסלולם הרגיל, אבל איך אפשר להתקדם הלאה שחלק מהלב שלי חסר לעד?

אנחנו במטבח של רווית, במטבח הזה הכנו יחד ארוחות בוקר, צהריים, פנקייקים והרבה שטויות. היינו מכינות אוכל ומצטיידות לצבא. יש לי הרבה זכרונות טובים מהחלק הזה בבית, אבל הפעם האחרונה שאתעסק באוכל במטבח הזה תהיה היום, ביום השביעי למותם של חבריי הטובים.
אני מעבירה את האורז מהתבנית הענקית מהקייטרינג לצלחות הגשה חד פעמיות, כשאני מסיימת אני עוברת למזוג סלטים לצלוחיות, העיקר להמשיך לזוז ולא לעצור. אם אעצור לעכל את הסיטואציה, ייתכן מאוד שאתמוטט.
אדיר עוד לא התעורר, אני לא יודעת כמה ימים עוד אחזיק מעמד ככה עם המשקולת הזאת שרובצת על ליבי.
אני נשארתי לבד.