Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 23- אדר

חשבתי על זה קצת ורציתי לדעת אם מעניין אתכם
שאעשה פלייליסט לסיפור?
בנוסף אשמח לקבל פידבקים ממכן על הסיפור🙏🏼
(תרגישו חופשי לתת ביקורת😉)

🤍✨תודה✨🤍

- - - - - - - - - - - ❥ - ❥ - ❥ - ❥ - ❥ - ❥ - - - - - - - - - - -

אדר
הדלת נפתחה וזינקתי ממקומי, הרופא נגש ישירות אלינו, הוא העביר את ידו על מצחו, מנגב את הזיעה שהצטברה.
״אז ככה״ הוא הביט על הוריו ואז התמקד בי, מביט בי כאילו הוא יודע שאני זאת שעשתה בלאגן פה מקודם.
״איבדנו אותו לכמה רגעים, כבר חשבנו שזהו, אבל אז המצב שלו התחיל להתייצב והוא יצא מכלל סכנה״. נשבעת לכם, אני ככה מלקפוץ על הרופא ולתת לו איזה בוסה משמחה, אבל אדיר לא יאהב את זה ואני ממש לא הולכת לתת לו סיבות לא לקום אם הוא רואה משהו.
אז רופא יקר, אני שולחת לך נשיקה מחשבתית, אם תגיד לי שהוא התעורר אני פותחת לך פה מנגל עם שמפניות.
״לגבי מתי הוא יתעורר, אני בטוח שזה מה שהכי מטריד אתכם״ חבל שלא חשבתי על מליון דולר.
״הנתון הזה לא השתנה, הסיכויים נשארו אותם סיכויים מלפני כן. נתנו לו מעט סטרואידים לאזן את הכאב כדי להקל על הגוף להתמודד ולא להכניס אותו לטראומה, אבל ההשפעה תעבור תוך כשעה ואז נראה איך הוא יגיב. בעיקרון, הוא יכול להתעורר בכל רגע״.
טוב הוא לא חידש יותר מידי, אבל כמו שהוא אמר, הסיכויים שיתעורר לא ישתנו אז אני לא מפתחת ציפיות. אני בטוחה שהשינוי במצב שלו קשור לרווית ומתן, הרגשתי אותם שם בבית העלמין, הרגשתי אותם איתי. תקראו לי משוגעת אבל, אני בטוחה שהם שמעו אותי וישלחו לי אותו בחזרה, כמו חבילה בדואר רשום, רק חבל שכמעט קיבלתי התקף לב על הדרך.

צעדנו שלושתנו לכיוון החדר שאחות עצרה אותנו בכניסה.
״אפ אפ אפ, רק שתי מבקרים בו זמנית אצל החולה, אחד שישאר בחוץ״ היא עצרה אותנו בידה, גלגלתי את עיניי וקראתי את השם על התווית שלה- נטלי, שם של כלבות ממורמרות אלא מה.
״נטלי״ הרמתי את עיניי מהתווית אליה, ״אני לא יודעת איפה היית בשבוע האחרון, אבל אני כבר לא נחשבת מבקרת פה בבית החולים, מוזמנת לשאול את שאר האחיות שלא היו בחופשה כל השבוע הזה. עד אז, ברשותך..״ סימנתי לה אם ידי שתזוז ותאפשר לנו לעבור.
האחות התעצבנה ונראה שעמדה לפתוח את הפה ולנסות להעמיד אותי במקום, אבל הטלפון שלה שהחל לצלצל הסיח את דעתה והיא זזה משם.

אני לא אתרגל בחיים למראה הזה שלו ככה, ההלם מכה בי כל פעם מחדש שאני רואה אותו שוכב במיטה הזאת, מחובר לכל המכשירים האלה. הכאב והפחד מציף אותי מחדש בכל פעם, אבל הפעם שאני נכנסת לחדר יש רגש חדש שמתעלה על האחרים ודוחק את כל הרגשות השליליים הצידה- התקווה.

אני נותנת להורים שלו להתקרב אליו ראשונים, אני לא יכולה אפילו לדמיין מה אמא שלו מרגישה, היא כמעט איבדה את הבן שלה שוב. אני נשענת על הקיר ומסתכלת עליהם מהצד בשתיקה, אמא שלו מלטפת את פניו, כאילו בודקת שהכל במקום, שהוא אכן נמצא כאן שלם.
אביו אוחז בידו, מנסה לשמור על תדמית הגבר החזק והקשוח ולא לבכות, אבל כל מי שיעיף בו מבט יכול לראות את הרגשות שלו פרוסים כמו קשת על פניו, מוצגים בראווה וזה מתוק בעיניי.
אני מתאפקת לא לרוץ בעצמי ולבדוק שהוא באמת כאן, אני נותנת להם את הרגע שלהם, כמשפחה, כהורים. ישבתי פה כל השבוע ולא היה להם זמן פרטי רב איתו, למרות שהם טענו כל הזמן שזה בסדר, שהוא היה מעדיף אותי על ההורים ה״זקנים״ שלו.
הם עומדים ומדברים איתו, מביטים בו ובעיקר מוודאים שהוא באמת בסדר, אמו לא חוסכת בדמעות שהיא שופכת בגלים גם עכשיו ואבא שלו מחזיק את שניהם ומנסה לאחות הכל.
לאחר חצי שעה נראה שאמא שלו נזכרת בי.
״אוי אדרי, למה את עומדת כמו עציץ? מרוב שהייתי בלחץ שכחתי ממך, ממתי את ביישנית? בואי״ היא תפסה בידי ומשכה אותי אליה לחיבוק.
״טוב..״ היא נעצה מרפק בבעלה כשחשבה שאני לא שמה לב, חייכתי לעצמי.
״אנחנו בחוץ״ הם יצאו שתיהם ודממת אלחוט בחדר שררה בחדר.
״טובב..״ אמרתי בלחץ ואז התחלתי לצחוק מההתנהגות המוזרה שלי, כנראה שעוד לא נרגעתי מההתדרדרות הפתאומית שלי.