Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 8- אדר

ככל שהתקרבנו לאזור המוצב הרגשתי את המתח נבנה בתוכי, טיפפתי באצבעותיי על ירכי ונראה שזה שיגע את אדיר אבל הוא לא אמר כלום ובגלל שזה שיגע אותו, המשכתי, נהנת להטריף אותו.
״את מלחיצה אותי״ אדיר הניח את ידו על ידי, לא מאפשר לי להמשיך להתחרפן בשקט ולשגע אותו על הדרך.
״יופי, אני לא רוצה להיות בלחץ לבד״
״את לא לבד״ הבטתי בו, מחכה לשמוע אותו אומר שלמרות הכל הוא תמיד יהיה כאן בשבילי, תמיד יתמוך בי, כמו הקלישאות שהוא אהב להגיד לי כשהיינו ביחד.
״את חושבת שאני לא בלחץ עליה?״ הוא הפנה את מבטו לעברי וצמצם את עיניו, כאילו קרא את מחשבותיי, הסטתי את מבטי ממנו וחזרתי להביט בדרך השוממת מכל יצור חי.
״אני מכיר אותה כמעט כל חיי,״ נראה שהוא לא התכוון לוותר, והוא יגיד את כל מה שיש לו להגיד.
״יצאתי לפני שהקפיצו את כולנו לאזור, לא באמת קיבלתי צו 8, לפחות לא כשדיברנו בטלפון, עכשיו כבר בוודאות מחכה לי צו״.
שתקתי, איך הרשתי לעצמי בכלל להיות כל כך קטנונית בזמנים כאלה? להתאכזב כי אני לא בראש סדר עדיפויות של האקס שלי? חברה שלי נמצאת אלוקים יודע איפה, מי יודע אם מתן מצא אותה? הכל נשמע כמו כאוס אחד ענק.
״סליחה״ לא היה לי מילים נוספות להציע לו, ההתנהגות שלי לא במקום, התנהגתי כמו ילדה קטנה. אני דואגת ומתוחה, ועדיין, אני לא יכולה להוציא את הרגשות המחורבנים שלי על האדם היחיד שנמצא איתי כרגע.
אנחנו צריכים להיות בזה ביחד.
״הסכם שלום זמני?״ הוא הושיט את הזרת שלו לעברי בחיוך קטן, שולח יונה עם עלה של זית לשלום.
שילבתי את הזרת שלי בשלו וחייכתי אליו בחזרה.
״סגרנו״.

לאחר עשר דקות ראינו שלוש טנדרים מתקרבים אלינו.
״תתפסי את זה״ אדיר הסיר את הנשק שתלוי על כתפו והושיט לי אותו, מאחר והוא לא יוכל להשתמש בו כמו שצריך בנהיגה, והידיים שלי פנויות.
״תהיי מוכנה לירות אם זה אויב״ הוצאתי את גופי מעט מהחלון של הרכב, מכוונת את הנשק לכיוונם כשהם מתקרבים אלינו מהכיוון הנגדי.
כשהתקרבנו הצלחתי לקרוא את המספר רכב של אחד הטנדרים, הוא היה נראה לי מוכר, חשבתי לרגע ואז הבנתי מאיפה זיהיתי אותו, זה רכב מהמוצב שלנו.
״אדיר זה רכבים של המוצב, תגרום להם לעצור״
הוא הבהב עם האורות הגבוהים לעברם, אך נראה שהם לא התכוונו להאט ולעצור, אולי מחבלים השתלטו על הטנדרים? לא אין מצב, זה גרוע, גרוע מאוד אם כן.
נראה שאדיר חשב כמוני וסטה מהמסלול בחדות, הוא נכנס למסלול שלהם, מה שהכריח אותם לעצור באופן מידיי, לא נשאר להם זמן תגובה כדי לעקוף אותנו, אדיר הפתיע אותם והם היו חייבים לבלום, או פשוט להיכנס בנו.
״משוגעע״ צרחתי, חיוך משוגע נפרש על פניו, הוא נהנה מהפאניקה שלי, החמור הזה, האדרנלין זורם בעורקיו.

דלתות הטנדר הראשון בשורה נפתחו ויצאו משם שלוש חיילות ושני חיילים עם הידיים למעלה, מסמנים לנו שהם נכנעים ללא קרב.
״אני נראת לכם כמו פאקינג מחבל?!״ פתחתי את הדלת ויצאתי לעברם, מצמצמת את עיניי ובוחנת אותם.
״אדר משוגעת מה אם הם מחופשים??״ אדיר צעק ויצא שניה אחרי, שולף את האקדח שלו ממותנו מאחר ונשקו בידיי.
״תראה אותם״ הטיתי את ראשי לכיוונם, ״הם מפוחדים, חלקם אפילו בלי כומתה של היחידה שלהם, טירונים״.
״אנחנו לא מחבלים, מבטיחה״ צעקה אחת הבנות, נסוגה צעדה אחורה ונצמדה אל הטנדר בגבה.
״טירונים, אמרתי לך״ גיחכתי, יש לי ולאדיר את המראה הכי ישראלי שיש, רק מטומטם יחשוב שאנחנו מחבלים, כנראה שהם התעוורו מהפחד.
״מאיפה אתם?״ אדיר צעק, לא מוריד את האקדח שלו שמכוון לעברם.
״כיסופים״ אחד החיילים צעק, הנשק נפל מידיי ורצתי לכיוונם, ״רווייית, איפה את??״ פתחתי את הדלתות של הטנדר השני, החיילים הביטו בי בבהלה, בטוחים שהשתגעתי.
״רוווית?? איפה היאא?״
כשלא ראיתי אותה התקדמתי לטנדר השלישי, הנחתי את ידי על הידית כשחיילת הניחה את ידה על כתפי.
״היא לא פה״, מצמצתי בעיניי, לא שמעתי טוב, היא אמרה שהיא לא כאן, אבל הם אמרו שהם בכיסופים, רווית בכיסופים, היא חייבת להיות כאן.
״מה?״ הבטתי בה בבלבול, מחכה שתתקן את דבריה.
״את חברה של רווית? היא לא פה..״ דמעות התחילו לזלוג על פנייה וצפצוף נשמע באוזניי.
״אז איפה היא?״ שאלתי ואחזתי בחולצתה.
״שם״.
קרסתי על ברכיי והתנתקתי מהכל, לא שמעתי את החיילים שדיברו עם אדיר והסבירו לו מה קרה, לא שמעתי אותם פותחים את הדלתות ומוסרים לאדיר כמה נשקים שהיו בטנדר.
החיילת התכופפה אליי וחיבקה את כתפיי בניחום, ״היא התעקשה שמישהו חייב להשאר מאחור, שזה עדיף משכולנו נמות, אבל עמית נשאר איתה״ לא ידעתי מי זה עמית, לא עניין אותי כל כך, רציתי רק להגיע לחברה שלי.
עטיתי הבעה אטומה על רגליי וקמתי, התקדמתי אל אדיר וטפחתי על כתפו, ״בוא״ התקדמתי לכיוון הרכב, נכנסת למושב הנהג.
״אדר.. תקשיבי לי רגע.. צאי מהרכב״ הוא אחז בידי ומשך אותי מהמושב, עיניו ברקו מדמעות שלא העז לשחרר.
״רבע שעה אחרי שהם יצאו מהבסיס והיו בנסיגה, נשמע פיצוץ חזק מהכיוון ההוא.. אני..״ הוא גמגם, הבנתי מה הוא מתכוון להגיד, הוא לא הצליח לבטא את זה במילים.
״אני.. לא חושב שיש לאן לנסוע״ הוא אחז בכתפיי ומשך אותי לחיבוק, מאפשר לי להתפרק בזרועותיו, לנסות להקל את הכאב.
רגע.. מה עם מתן? אם אני ככה מגיבה איך הוא יגיב?
ונראה שאז המוח שלי התחיל לפעול מחדש, נזכרתי בשיחה שלי איתו, הוא נסע אליה.
״אדיר.. התרחקתי מעט מחיבוקו והרגשתי את הקור העז תוקף אותי במרחק שהכנסתי ביננו, במקום החום המנחם של גופו.
הוא הביט בי בשאלה, מחכה שאמשיך את מה שרציתי להגיד, לא לוחץ עלי.
״מתן..״ הוא נדרך כשהזכרתי אותו, ברור לי שהוא הבין לאן אני חותרת, אבל הייתי צריכה להגיד את זה, שמישהו ישא איתי בנטל הידיעה. ״מתן אמר שהוא בדרך אליה.. אתה חושב ש?..״
״אני לא יודע.. תתפרקי, אני פה..״ אדיר חיבק אותי שוב ולרגע הרגשתי המוגנת באדם, אף אחד לא יפגע בי שאני בזרועותיו.
״תתפרקי.. ואז נלך לכסח לכמה מחבלונים את התחת וננקום בהם״.
צחוק צרוד נשמע ממני, לא זיהיתי את עצמי כבר בכל ים הדמעות ששפכתי מהבוקר.
״מי אומר מחבלונים?״ הרמתי את פרצופי אליו.
״זה הוציא ממך חיוך״ הוא חייך אלי בחזרה.
״קדימה בוא נלך״ הרפיתי ממנו, נוכחותו עזרה לי לטעון את עצמי בכוחות, בדיוק כמו פעם.
לרגע שכחתי שאנחנו תחת קטגורית אקסים-אויבים, שכחתי את מה שעשה לי, היינו רק אדר ואדיר, חברים טובים שהולכים לנקום את דם אהוביהם.
״קחו את הטנדר שלנו״ הוא אמר לחיילים שהיו בטנדר הראשון, ״נצטרך את הטנדר הצבאי שיזהו אותנו, כמו שזיהינו אתכם, תמשיכו לנסוע ותהיו דרוכים עם הנשקים שלכם״.
החיילים הנהנו ונכנסו לטנדרים, תוך כמה שניות מה שנשאר מהם זה רק אדי אבק.
״לאן עכשיו?״ שאלתי.