Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 26- אדר / אדיר

אדר
אנחנו יוצאים מהבית חולים ואני מבינה שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מהפיל שנמצא בחדר, מחר ימלאו שלושים יום לרצח של רווית ומתן, כולנו עולים לקבר. אני מבינה עכשיו שעשינו טעות, משכנו את זה יותר מידי ועכשיו אני מתמודדת עם ההשלכות.
איך מספרים לו שחברים שלו מתו לפני חודש?
איך מספרים לו שהוא לא יוכל להיות בהלוויה שלהם ולהגיד ולו מילה אחת טובה עליהם? לחבק את ההורים שלהם?

אנחנו יושבים באוטו, אדיר התעקש לנהוג, היה לי ברור שהוא לא יוותר לי ואני לא במצב להתווכח איתו אז וויתרתי מראש, הוא הרים גבה אבל לא אמר כלום. הוא התחיל לספר לי על ההנחיות שהאחות נתנה, איזה תרופות צריך לקחת ואיך לטפל בפצעים. אני מתקשה להתרכז כשהעננה הזאת יושבת מעל ראשי, אבל אני יודעת שאם אני לא אשב לו על הראש הוא יקשיב להנחיות יומיים ויעזוב את זה. לכן אני מתאמצת להתנתק לכמה רגעים מהמחשבות ולתייק לעצמי בראש את כל ההנחיות, כדי לדאוג שהוא באמת עושה את כל מה שצריך.
״אדיר..״ אמרתי בחשש כשהוא השתתק והנחתי את ידי על ידו המונחת על מוט ההילוכים, כשהוא מעביר לרוורס ויוצא מהחנייה. אני זורקת את עצמי למים, אין לי ברירה אני חייבת לעשות את זה, דחיתי את זה יותר מידי זמן.
אדיר הסיט את מבטו לעברי ועצר את הרכב לפני שיצא מהחניה, אני בטוחה שאם הייתי עומדת על הרגליים כנראה שהייתי נופלת, חטפתי רגליים קרות ובא לי לברוח מהאוטו בזה הרגע.
״דברי אליי, מה מטריד אותך?״ ידו ליטפה את הלחי שלי וכמעט שכחתי מה התחלתי להגיד, כל כך רציתי להיסחף במגעו ולאבד את עצמי בתוכו, אבל אני לא יכולה.
״אממ..״ גמגמתי, איך אומרים לו שהחברים הכי טובים שלו מתים כבר חודש ואף אחד לא טרח להגיד לו כי חשבנו שזה לטובתו? ואם הוא יכעס?
״אני לא יודעת איך להגיד לך את זה״ הבטתי במבוכה בידינו המונחות זו על גבי זו, מחבקות את מוט ההילוכים, לא יכלתי להביט בעיניו, לא יכלתי להביט בו כשיבין שאני הסתרתי ממנו את המוות שלהם כל כך הרבה זמן.
״פשוט תגידי. כל עוד את לא מתכוונת לעזוב אותי, נהיה בסדר״ הוא הסיר את ידו מידי ואובדן החום הורגש מידית, הביטחון המועט שידו העניקה לי, אבד. הוא העביר את אצבעו על קצה סנטרי והרים את ראשי לעברו, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים.
״הרופאים אמרו שכנראה לא תזכור את מה שקרה לך בשעות שלפני הפציעה, הם נתנו הסברים רפואיים חכמים שלא הבנתי.. מה אתה זוכר מאותו יום?״ עצמתי את עיניי ושאלתי בהיסוס, למרות שכבר דיברנו על אותו היום יותר מכמה פעמים, אבל לא על הסיבה שאני הייתי שם.
אני יודעת שזה קצת ילדותי לעצום את העיניים, ברור לי שזה שאני לא רואה אותו לא אומר שהוא לא רואה אותי, אבל אני מתכווצת באופן אינסקטיבי, מנסה להיעלם, מפחדת מאיך שהשיחה תתגלגל.

אדיר
היא מתכווצת מולי, מנסה להבלע בתוך המושב של הרכב, גם שהיא לחוצה ועייפה ממחסור חמור בשעות שינה- הודות לי, אבל לא מהסיבות הנכונות, היא עדיין יפיפייה אמיתית. היא לא צריכה איפור בשביל למשוך את תשומת הלב של כל מי שבחדר, וזה החסרון היחיד שיש למראה שלה. שהיינו מסתובבים יחד פחדתי שלא ישארו לי שיניים מכמות הפעמים שאני שוחק אותם בכעס כשגבר אחר מביט בה. לפעמים אני רוצה להביא לה גלביה ולכסות אותה בה שאף אחד לא יזכה להביט בה מלבדי, זה אולי הרעיון היחיד שהייתי מאמץ מהאויבים המתועבים שלנו, אבל אם רק הייתי מעלה את זה אפילו בצחוק, אדר היתה מכסחת לי את הצורה ואחרי כל התקופה הזאת, הגעתי למסקנה שאני מעדיף להישאר שלם.
״אני זוכר את הדברים בצורה מעורפלת, למה את שואלת פתאום?״ אני מתאר לעצמי שהיא רוצה לדבר על מתן ורווית, אבל לא יודעת איך.
מהרגע שהתעוררתי השיחה שלי איתם התנגנה שוב ושוב במוחי, הרגשתי שזה לא היה חלום, זה היה משהו אחר, זה הרגיש אמיתי.
אני לא אדם דתי, אבל אני כן מאמין שיש מישהו שמגן עלינו ומנהל את הדברים. לא ידעתי מה לחשוב על העולם הבא, אבל אחרי שפגשתי אותם שם למעלה, הבנתי שהוא קיים, שהחיים שלנו לא נגמרים במותנו.
והבנתי שאם אנחנו נפגשים למעלה והם נשארים, אז כנראה שהם מתים, ואולי גם אני? אבל אני חי עכשיו וזה מה שחשוב, חזרתי.
הדברים שהם אמרו לי.. שביקשו שאשמור על אדר, שאחזור אליה, הכל היה נראה הגיוני פתאום כשהתעוררתי.
שמרתי את זה בסוד, אף אחד לא דיבר איתי עליהם והנחתי שהם לא יודעים איך לדבר איתי עליהם. לפי החישוב שלי אם התעוררתי שבוע אחרי אותו היום, כנראה שכבר נגמרה השבעה. כאב לי שלא הייתי שמה בשביל החברים שלי, בשביל אדר, כאב לי שלא התאבלתי עליהם והיו רגעים שחשבתי עליהם והרגשתי את הדמעות עומדות על שפת עיניי, מאיימות להתפרץ.
אבל בסוף הבנתי שעדיף לי לחיות את הכאן ועכשיו ולא להתעסק במה שכבר קרה ואין ביכולתי לתקן.
ראיתי את המבטים ששלחו אליי מידי פעם, הרגעים האלה שנראה כאילו לאדר יש משהו להגיד אבל היא לא יודעת איך, הלחשושים ששמעתי שההורים שלי חשבו שאני ישן, עכשיו הכל מסתדר לי.
״אדיר״ אדר פקחה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה והביטה בי, נראה שמנסה לגייס כוחות. אחזתי בידה ולחצתי קלות, מנסה להעניק לה את התמיכה להגיד את מה שיושב עליה.
״רווית ומתן.. הם מתו.. כלומר.. הם נרצחו״ העיניים שלה ברקו וידעתי שזה סימן שהיא עומדת לבכות, שתקתי ונתתי לה להמשיך, שתקיא את כל מה שיושב עליה.
״בערב הודיעו לנו שמצאו אותם, אני מצטערת כל כך שלא אמרתי לך לפני.. לא ידענו איך להגיד לך. פחדתי להגיד לך את זה, אני בעצמי עוד לא עיכלתי את המוות שלהם, ועכשיו שתחווה הכל מחדש? אחרי שפספסת את הלוויה והכל?״ הדמעות זלגו מעיניה כמפל מים זורם כפי שצפיתי.
״אני כל כך מצטערת שלא אמרתי כלום, אני עכשיו יודעת שזה טעו-״
״אני ידעתי שהם נרצחו״ קטעתי אותה בקול שלו ככל הניתן, לא יכלתי לתת לה להמשיך להלקות את עצמה, אני חייב להיות החזק בסיטואציה הזאת ולא לתת לה להישאב לכאב שוב.
״אני באמת באמת מצטערת״ נראה שלא שמעה אותי והמשיכה לשפוך התנצלויות בשטף, כשלפתע עצרה.
״רגע, מה? ידעת? איך?״ עיניה נפתחו בתהייה ונראו כמו שתי כדורי בדולח קטנים.
״למה לא אמרת כלום?״
״לא דיברתם איתי עליהם, הנחתי שקשה לכם לדבר על זה, אז חיכיתי שזה יבוא ממכם״ שלחתי את ידי אל פניה הרטובות, ניגבתי דמעה שזלגה מפניה והסטתי את קצוות השיער הסוררות שהסתירו מעט את פניה.
״איך ידעת?״ היא שאלה, עכשיו היוצרות התהפכו ואני זה שחסר מילים, איך אני אסביר לה מה חוויתי?