Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 4- רווית

השיחה שלנו התנתקה, המערכות שלנו נפלו והקשר עם הדרגים הגבוהים והחמ״ל התנתק. ידעתי שיקח כמה דקות עד שהגנרטורים של המוצב יכנסו לפעולה, המערכות יתחילו לפעול במצב חירום ויחזרו הקווים, הבנתי שהמצב חמור אם הם הצליחו להפיל לנו את התקשורת עם העולם שבחוץ, שמענו יריות וצעקות מהמיגונית, בעיקר צעקות בערבית.
ברור לי שיש פה כמויות של מחבלים, התצפיתניות צדקו, זה היה באמת הכנות ואף אחד לא התייחס למה שהיה להם להגיד!

בחיים שלי לא חשבתי שאני אשמח לראות ככה את האורות נדלקים, הקו שלנו חזר ודבר ראשון שעשיתי זה להתקשר למתן שבטח משתגע.
״מתן״ קראתי לו שענה תוך פחות מכמה שניות, אני שומעת שהוא  ברכב, אני מקווה שהוא לא בא לכאן, מתאים לו מאוד לצאת לכאן ולא לשבת בשקט.
״לאן אתה נוסע? תחזור לממ״ד יש הפגזות״ עדיין לחשתי בשקט, שלא ישמעו אותי בחוץ, אני חושבת שכולנו הרגשנו את הסוף כשהקולות בחדר השתתקו כמעט לגמרי וכל אחד יצר קשר עם הקרובים שלו.
״אלייך! מה זה לאן אני נוסע? מה חשבת שאני אשב בשקט שאת בסכנה?!״ הוא צעק, שמעתי את האוטו צורח ממאמץ, נראה שהוא סוחט את הגז של הרכב עד סופו.
״לא אל תבוא! הכוחות פה עצומים וזה נשמע שהם טובחים בנו״ הוא משוגע, דמעות התחילו לזלוג על פניי, הבנתי שאם הוא ככה קפץ כנראה שהמצב יותר קטסטרופה משנראה לי, זה כנראה הסוף, לפחות בשבילי.
״מתן, לא משנה מה יהיה, שתדע שאני אוהבת אותך״
״תהיי בשקט! אני לא מוכן שתפרדי ממני!״ הוא צעק, לא מוכן לשמוע את הפרידה הזאת, אבל אני חייבת.
״זוכר שהיתה לי תחושה רעה? עכשיו אני יודעת שזה זה, זה הסוף מתני״. נשמתי עמוק, הוא שתק וראיתי בזה אישור להמשיך לדבר, ״מתני שלי, אם זה באמת הסוף, תמשיך הלאה״
דמעותיי הפכו לשטף שזרם מעייני, הייתי חייבת להפרד ממנו, בשביל שאוכל לתפקד ככל שיכולתי במצב הזה, אני חייבת לעשות משהו.
״אני בא אל תדאגי, אני לא צריך להמשיך הלאה, נמשיך ביחד״ הוא לא מבין שאני לא דואגת עלי, אני דואגת עליו, הסיכויים שלי קלושים, אבל אם הוא יכנס לפה, יטבחו בו.
״מתני.. אתה תמשיך הלאה, תאהב, תתחתן, תשמח, אל תשקע לי״.
״אני רוצה להתחתן איתך!״ הוא משך באפו, אני יודעת שהוא מנסה להדחיק את הדמעות, אבל הוא מנסה להיות חזק בשביל שתינו. הוא מבין את המצב בראש, אבל הלב שלו לא מוכן לקבל, הוא לא מוכן להכנע בלי מלחמה.
אני חייבת לסיים את השיחה, חייבת לנסות להחלץ מפה, אנחנו הרבה אנשים פה, וחייבים לנסות לעשות משהו, כי כרגע הסיכויים שלנו נמוכים מתמיד, ואם לא ננסה אז נכשלנו מלכתחילה.
״מתני אני חייבת לזוז, לנסות לעשות משהו. אני אוהבת אותך יותר ממה שאפשר להסביר במילים, אתה הנצח שלי, אל תשבר, תהיה חזק. זה הדבר היחיד שאני מבקשת״
״לא מאמי לאא״ הוא הפסיק לעצור את עצמו ובכה.
״ביי מתני״ ניתקתי את השיחה ונשמתי עמוק, אני צריכה לדבר עם הבנות, להפרד מהן גם, לא אסלח לעצמי אם לא אספיק להגיד להם כמה שהם היו חשובות בחיי.
״בנות״ הקלטתי להם בקבוצה שלנו ״יש פה בלאגן, מחבלים נכנסו למוצב וזה לא נשמע טוב. זה הסוף, אני מרגישה את זה בעצמותיי, תודה לכן שהייתן אתן, אוהבת אתכן כל כך, הייתן האור בחיי, תשמרו לי על מתן בבקשה״ הרמתי את האצבע מהלחצן הקלטה, זה היה קצר, אין לי מילים להוסיף, גם ככה זה קשה. עברתי לקבוצה של המשפחה וגם להם שלחתי הקלטה קצרה, מתנחמת שיכלתי לשלוח להם לפחות הקלטה ולהפרד מהם, לא לכולם יש את הפריבילגיה הזאת.
עכשיו כבר ידעתי שזה הסוף, הרגשתי, כל הימים האחרונים  התחילו להתבהר לי, המועקה, הכאב הלא מוסבר.

זהו, נפרדתי מכולם, אני צריכה להתאפס עכשיו.
אני בעלת הפז״ם הכי גבוה פה במיגונית כי כל הדרגים הגבוהים במיגונית השנייה של המוצב, היא יותר קרובה אל המגורים שלהם. הצעקות נשמעו קרובות יותר ויותר ואז גם הקווי חירום נפלו, אין לנו יותר כלום, נשארנו לבד והתחלתי לחשוב מה כן אפשר לעשות, אסור לשקוע עכשיו ולהתייאש.
הבנתי שאם לא נעשה משהו מפה אף אחד לא יצא בחיים, ושה לא אופציה, האזעקות זה הבעיה הקטנה שלנו כרגע ובגלל זה צריך לצאת מהמיגונית, המחבלים יהרגו אותנו לפני שהרקטה תספיק לעוף לכיווננו.
לפתע נשמעו בומים חזקים על הדלת, נראה שהם מנסים לפרוץ אותה בכוח, ברור לי שהם בסוף יצליחו אם ינסו, שום דלת אינה לא חדירה, שום דלת לא הרמטית לחלוטין ב100%. ובגלל זה חייבים לזוז מהר, היינו 20 חיילים וחיילות ויכלנו להינצל, לפחות חלקנו.
ניגשתי ליציאת חירום, ידעתי שזה לא עדיפות עליונה לפתוח אותה מאחר ותושמע אזעקה עוצמתית שהיא תפתח, אין לי איך לנטרל אותה בלי המערכות מאחר והכל נפל, אז נצטרך להיות זריזים.
מזל שחתמתי על נשק כשהגעתי למילואים, בשביל התפקיד אנחנו לא צריכות להיות עם נשק, אבל מומלץ, הרגשתי שאני צריכה אותו ויכול להיות שזה מה שיציל אותנו עכשיו.
״תקשיבו כולם״ אמרתי בקול אבל לא חזק מידי, שהמחבלים שדופקים על הדלת מהצד השני ומנסים להיכנס לא ישמעו, סימנתי להם להתקרב אליי, ניסיתי לשדר להם כמה שיותר ביטחון שאני יודעת מה צריך לעשות כדי שהם לא יפחדו, מישהו צריך להשתלט על המצב, ואין ברירה, זה חייב להיות אני.
״יש פה יציאת חירום, אתה ואתה״ הצבעתי על חייל אחד ועל זה שלידו, ״תעזרו לי לסובב את הידית, היא חלודה, לא פתחו אותנו שנים״
הצעקות בערבית השתתקו לרגע, חשבתי שהם התייאשו, אבל לפתע היה פיצוץ שהרעיד את כל הקירות בחדר, כמה דברים נפלו מהמדפים מעוצמת ההדף. הם קרובים להצליח, עוד קצת והם יצליחו, הדלת תפתח.
משכנו את הידית חזק בכל הכוח שהצלחתי לגייס, נאבקנו בה שלושלתימו למשל דקה עד שהיא השתחררה מעט והתחילה להכנע לכוח הרב שהפעלנו עליה ולהפתח.
״אתם הולכים במסדרון שהוא מוביל לגבולות הבסיס, יש 3 טנדרים שם, תעלו עליהם ותסעו בלי להסתכל לאחור, מי שכשיר להלחם שיחבור לכוחות שיגיעו לכאן, כרגע אנחנו מעטים מידי״.
הם התחילו לצאת בשקט אחד אחרי השני במסדרון.
״מה זה אתם?״ שאל אחד החיילים ותפס בידי, ״בואי, את לא נשארת פה לבד״ החיילים התחילו לצאת מהדלת לכיוון המסדרון.
״מישהו חייב להשאר ולעכב אותם, צריך לסגור את הדלת כדי שכשהם יצליחו להכנס שלא יראו מאיפה ברחנו, תצאו״ ריח של עשן החל למלא את המיגונית ונחנקתי, נראה שהם מנסים לשרוף אותנו בעודנו בחיים, כדי שנפתח את הדלת או שנמות בפנים, מבחינתם זה המטרה הסופית .
״אני אשאר איתך״ הוא השתעל וטרק את הדלת חירום, התחלנו שתינו להחנק מהעשן שחדר אל החדר, מהרגע שנסגרה הדלת חירום הכל נהיה מחניק יותר ונהיה קשה יותר לנשום כי החלל היה סגור, אבל לא יכולנו להשאיר את הדלת פתוחה, זה יסכן את האחרים.
החייל התחיל לגרור את אחת העמדות של התצפית על מנת להסתיר את הדלת, התנערתי ממחשבותיי ועזרתי לו, מחפשת בעיניי מסביבי חתיכת בד שנוכל להשים על הפנים, לנסות לסנן ולנשום אויר קצת נקי יותר, אבל לא מצאתי כלום.
בהחלטה מהירה פשטתי את המדים ונשארתי בגופיה לבנה, קרעתי אותה והושטתי לחייל השני, ״תקשור את זה על הפנים, שננשום אוויר קצת נקי יותר״ התחלתי לקשור מאחורי ראש כמו בנדנה והוא עשה כמוני.
״אוקיי בוא נצא מכאן״ התחלתי להתקדם לכיוון היציאה, מוכנה לטבוח בכל מחבל עד נשימתי האחרונה.

הנחתי את ידי על ידית הדלת ועצמתי את עיניי.
״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״