Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 27- אדר

אדר
״הגענו״ אדיר נכנס אל חניית בית העלמין שבו קבורים רווית ומתן.
מכל המקומות שיכולנו ללכת אליהם, הוא בחר לקחת אותי לכאן, לא הייתי מנחשת בחיים שזה המקום שהוא יבחר. חשבתי שהוא יקח אותי לאחד מהמקומות האהובים על שתינו, למקומות המאושרים שלנו, להזכיר לי קצת זכרונות מימים טובים יותר.
אולי לספסל שלנו בפארק, המקום שהיינו יושבים בו שעות ומדברים, המקום שבו הכרנו זה את זה באמת, לעומק.
אדיר מתמרן בין הרכבים ומחנה בחזית, בית העלמין לא ריק בימים האלה, העם שלנו חווה את האובדן בזה אחר זה, הכאב אינו פוסח על אף אחד, הוא נמצא בכל בית, דופק בכל דלת ודלת.

אנחנו יוצאים מהרכב, אנחנו עומדים בכניסה ואדיר נראה כמו אחד שקיבל פיק ברכיים, אי אפשר לפספס את החשש להיכנס שחקוק על פניו.
זאת הפעם הראשונה שלו פה מאז שהם נקברו!
איך יכלתי לשכוח שהוא לא היה פה עדיין?
אני זוכרת שהמוות שלהם ריסק אותי, אבל לא באמת עיכלתי את המצב, המציאות היתה מטושטשת מהרגע שאדיר נכנס לחדר ניתוח.
שראיתי את הקבר שלהם, פה נשברתי באמת, צנחתי בלי מצנח. שהכל נהיה מוחשי ורואים את הכל מתגשם מול העיניים, הכאב מתעצם לגבהים שלא ידעתי שקיימים בכלל, האסימון נופל ברגעים האלו שהמציאות פשוט מוטחת בי כמו גלים המתנגשים בשובר גלים- אין דרך חזרה, אי אפשר לעצור את הזמן מלהמשיך לרוץ, הכאוס בלתי נמנע, זה באמת קורה.
הרי אי אפשר להתכחש למראה עיניים, לכן זה הצעד המפחיד ביותר, המראה מסיר את כל הספקות והופך את הכל לממשי, אם רוצים בכך ואם לא.

הסתובבתי לעברו והושטתי את ידי אליו שיאחז בהן, אני רוצה להיות איתו ברגעים האלה ולתמוך בו ככל שאוכל. אתן לו את חיי אם יבקש כמו שהוא נתן את חייו בעבורי.
הוא אחז בידי בחוזקה, אך לא מספיק חזק כדי להכאיב לי, למרות הכאב הבוצע מעיניו הוא עדיין בשליטה ונזהר לא להכאיב לי, הוא נאחז בי.
עיניו הבורקות מביטות בי במבט עז שיכול להחריב את כל מה שמסביב, מבט מלא בהבטחה.
הוא חושב שהוא שואב ממני כוחות? אני לוקחת את הכוח שלי ממנו. אני רואה את הקושי על פניו, אני מרגישה את ידו אוחזת בידי כדי שלא יתפרק, ובכל זאת הוא מביט בי בשתיקה ומחכה שאהיה מוכנה בעצמי להיכנס.
העור שלי מגרד מבפנים, בא לי להתכנס לתוך עצמי ולברוח רחוק מכאן. אני בטוחה שגם הוא מרגיש ככה, אבל הוא לא מאיץ בי, הוא מחכה.
מי אמר שגבר רגיש הוא לא גברי?
שיחשוב שוב.
כשאני מביטה בצדודיתו של אדיר עומד ככה בכניסה, כובש את רגשותיו ומנסה להיות חזק בשבילי למרות שהוא בעצמו צעד מלהתרסק, למרות שבתוכו מתחוללת סערה משל עצמה, אני מבינה שלא הייתי מחליפה את הרגישות שלו בשום דבר אחר.
בעיניי, הוא הסמל לגבריות.
הוא ממתין לי בסבלנות אין קץ שאהיה מוכנה להיכנס ואם הוא יישבר בעצמו אני אהיה שם לנגב את הדמעות שלו, של הגבר שלי.
איך כמעט פספסתי אותו? איך האמנתי בכלל שהוא מסוגל לבגוד בי? טיפשה שכמותי.

נכנסנו יחד לבית העלמין והובלתי אותו למקום שלהם, עורי סמר וחשתי את ליבי נצבט בקרבי, לא הייתי צריכה להעזר במפה שבכניסה כדי להכווין את עצמי למקום הנכון, לצערי ידעתי את הדרך מצוין. מלבד קולות הבכי שנשמעו במרחק בית העלמין היה דומם, המקום הזה עצום בגודלו. לא היו אנשים נוספים סביבנו בטווח הראיה שלנו, מה שמטעה וגורם להרגשה מצמררת שאלו המתים שבוכים, אבל אני באמת מאמינה שהם מאושרים שם למעלה, הם במקום טוב יותר.
רק אנחנו אלה שעצובים וכואבים את לכתם מאיתנו.

נעמדנו מול המצבה הטרייה, הורדתי את משקפי השמש לגשר אפי כדי שיסתירו את עיניי הבורקות מדמעות שאני נאבקת שלא ירדו, אני רק צריכה לעמוד פה, ליד קברם כדי שהדמעות יצוצו. נמאס לי לבכות ליד אדיר, לא בא לי לצאת שוב החלשה והבכיינית, נראה שכל מה שעשיתי בשבועות האחרונים זה לבכות, יכלתי למלא בריכה אולימפית עם הדמעות שהורדתי. אני נאבקת בדמעות ומחזיקה אותם שלא ירדו.

אדיר הביט במצבה שלהם במבט המום, ראיתי את הגלגלים אצלו מסתובבים כשהוא העביר את ידו על המילים החקוקות על האבן, כרע על ברכיו ונישק כל אחד מהקברים כשהוא ממלמל מילים בשקט, ידעתי שרק עכשיו הוא מתחיל להבין ולעכל שזה אמיתי, שהם לא יעמדו מאחורי הדלת ויצעקו לו ״עבדנו עליך״.
עמדתי לידו אבל במרחק קטן ממנו, נותנת לו את הרגע הזה לבד איתם ומאפשרת לו לקבל את הפרטיות להיפרד שלא זכה לה עד כה, אך עדיין נשארת קרוב מספיק כדי להיות פה בשבילו אם יבחר להאחז בי.
דמעה זולגת על לחיו של אדיר שלי, אני לא חושבת שראיתי אותו אי פעם בוכה, גם לא שהיה על סף מוות והצהיר שהוא אוהב אותי, לא כשסבל מכאבי תופת וחשבנו שזה הסוף שלו, שלנו.
משכתי באפי בשקט כשנדבקתי בדמעות שלו, אני לא יכולה להשאיר אותו לבכות לבד, במיוחד לא כשהכאב קשה מנשוא, תקראו לזה דמעה הדדית, הדמעות שלי רק מחפשות סיבה לצוף.
לפתע אדיר הרים את ראשו בזינוק והסתובב לעברי, הוא קם על רגליו ומצמצם את המרחק הקטן שבינינו, כשהוא מביט בי במבט לא מרוצה.
אוי ואבוי, מה עשיתי?
הוא הושיט את ידו לפניי והרים את משקפי השמש שלי לראשי.
״את לא צריכה להתבייש לבכות לידי. לא הייתי כאן בשבילך ולא ניגבתי את הדמעות שלך בתקופה האחרונה, אבל זהו, מעכשיו את תבכי עליי..״
הוא נצמד אליי מספיק קרוב כדי שאוכל להרגיש את הבל נשימתו ולהסניף את ריחו הטוב תמיד, האהוב עליי. גם אחרי תקופה בבית חולים הריח הייחודי שלו נשאר, פשוט קסם.
״אני פה בשבילך.״

חיבקתי אותו חזק עד שכמעט וזרועותיי התפרקו לחתיכות, לא יכלתי שלא להרגיש הקלה בלב שהוא אמר לי שהוא כאן איתי, לא משנה כמה פעמים הוא אמר את זה מאז שהתעורר, כל פעם שהוא חזר על זה, הרגשתי שקיבלתי עוד חתיכה ממנו בחזרה אליי.
שום דבר כבר לא מובן מאליו עבורי, כל דקה בשבילי היא מתנה, כל שניה איתו היא שמחה לא מוסברת. אני יודעת גם שדברים יכלו להתגלגל אחרת לגמרי, יכלנו להיות בבית חולים עכשיו או יותר גרוע...
טוב די! לא צריך לחשוב על דברים כאלה! הכל בסדר עכשיו.
הוא מחבק אותי לתוכו בשתיקה, אין לנו צורך במילים, אנחנו מבינים זה את זו גם בלעדיהם, הקשר בינינו חזק מתמיד, לבבותינו לא נפרדו זה מזו זה אף פעם..
היינו אולי בסך הכל חודשיים בנפרד, אבל זה הרגיש ממש כמו נצח ולשמוע אותו אומר לי שהוא איתי, שהוא לא יעזוב אותי, גורם לי להרגיש שוב בטוחה, להרגיש בבית.
הסאונד האהוב עליי זה הקול שלו, המראה האהוב עליי זה העיניים המהפנטות שלו והמקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה?
זה בין זרועותיו.
ברגעים האלה שהוא מחבק אותי חזק אני יודעת שחזרתי הביתה.