Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 19

לפני חצי שעה מדדו לאדיר נוזלים, או שזה היה לפני שעה? אני כבר לא עוקבת. שום דבר לא השתנה, מצבו יציב אבל לא יודעים מתי הוא יתעורר, בקצב הזה אני אשתגע.
אני יושבת בכורסא החומה ליד מיטתו, נראה שישבו עליה אנשים רבים לפניי, אני שוקעת לתוכה, אם זה לא היה כורסא של בית חולים יכלתי להנות מהצניחה לתוכה כמו חיבוק מנחם. אבל שום דבר לא מנחם בסיטואציה הזאת, אני מחכה פה ללא נודע, לא יודעת מתי הוא יועיל בטובו לפקוח את העיניים ולהתעורר, הרגשתי שאני מאבדת תחושת זמן ונשאבת במדרון ישיר אל הדיכאון.

המחברת הורודה שניב הביאה לי מונחת על השולחן הקטן בצד, הבטתי בה לכמה שניות, הורדתי את רגלי המקופלות והושטתי את ידי אל המחברת, ננסה, מה יש להפסיד?
אני מוצפת מכל מה שקורה במדינה שלנו ובחיים האישיים שלי בימים האחרונים, אני יודעת שאולי כדאי לי לנסות לדבר עם פסיכולוג, גם הצוות כאן בבית החולים המליצו לי, אבל זה לא מרגיש לי נכון לפרוק הכל בפני אדם זר לפני שאני מדברת עם מי שחווה איתי הכל.

פתחתי את המחברת בדף הראשון ולקחתי את העט שהיה מונח ליד.
מאיפה מתחילים?
מרגיש לי קצת מביך ופתטי לרשום לאדיר מכתב, כאילו אנחנו במאה ה19, אבל הוא לא יראה את זה בחיים, זה יותר בשבילי מבשבילו, אז אני פשוט ארשום מה שעולה לי לראש.

אני לא יודעת איך להתחיל, אני לא בטוחה שזה יעזור, אבל תמיד עדיף לנסות מלחיות בתהייה של מה אם.
היום כבר ראשון בצהרים, לדעתי עבר קצת יותר מ24 שעות מהפציעה שלך, והלב שלי נקרע. אני יושבת פה לידך, מביטה בפנייך שיופיים לא נפגם מהפציעה (מזלם של המחבלונים, אחרת הייתי ממש כועסת עליהם). זה נראה לי כאילו אתה סתם ישן, כמו אחרי יום ארוך שטיילנו יחד והיינו נטרקים זה לצד זה, רק שה״טיול״ הזה לא היה נחמד כל כך.
קשה לי לשבת פה לידך שאתה ככה, הייתי מתחלפת איתך בלי לחשוב פעמיים, עצוב לי.
היום קברנו את החברים הכי טובים שלנו, לא היית שם, לא יודעת מה יקרה שתתעורר ותגלה שפספסת את זה. אבל שתדע, הייתי שם בשביל שתינו, הייתי לבד אבל החזקתי את עצמי עד הסוף, בשבילך. אפילו עליתי לדבר, היית מאמין? אני חושבת שלערן יש קצת מצפון על מה שקרה למתן, הוא חושב שאם הוא לא היה עוזב אותו דברים היו נראים אחרת, אבל אני יודעת שזה לא משנה, הוא רצה להיות איתה.
וגם אני מרגישה מצפון, עליך.
קפצת כמו גיבור והגנת עלי מהרימון, ספגת בשבילי ואם אתה לא תקום אני לא אסלח לעצמי. זה הסימן שלך לקום, אני לא רוצה לשקוע, אני רוצה לחיות, אבל לא בלעדייך. אל תהיה עוד אחד מהגיבורים האלה שקפצו על רימון והקריבו את עצמם, אני לא רוצה שמה שישאר ממך זה סיפור גבורה יפה, לא רוצה שיסתכלו עליי כזאת שהגיבור שלה הציל אותה.
תלחם עוד קצת, בשבילי, אני אלחם איתך, בשבילך, רק תחזור.
ניב צדקה וזה מאוד משחרר לכתוב, אני מרגישה את האבן מתגוללת מעל ליבי, לפחות בחלקה, אולי אאמץ את זה, גם ככה לא אתן לך לקרוא את זה אף פעם, זה הרמה רצינית לאגו שלך, שכבר מורם גבוה גבוה.
אני חושבת על זה עכשיו תוך כדי הכתיבה, אם אתה עושה לי בכוונה ולא קם כדי לשמוע אותי אומרת לך שאני אוהבת אותך, שלא אעזוב אותך וכל מיני, אז תתכונן לחטוף ממני, אל תסחט אותי, פשוט תקום.
קשה לי לבד..