Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 18- עמית / אדר

עמית
לא היה לנשמה שלי מנוח מהרגע שעזבתי אותה שם בשדה הקרב לבד, אני מתבייש בזה שהיא הצליחה לשכנע אותי שאלך, היא נשארה רק עם רימון ונשק שרובו מלא במחסניות ריקות. רגשות האשם אוכלים אותי, לא ידעתי איך לחפש את המשפחה שלה, איזה פנים יהיו לי להביא להם את הטלפון והטבעת שלה, אחרי שהפקרתי אותה ככה לבד?
יכלתי להתקשר אל ההורים שלה מהטלפון, אבל בטח הם יחטפו התקף לב, לא הייתי צריך מוות נוסף על המצפון שלי, אז החלטתי לעשות בדיקה קצת יותר מעמיקה ולמצוא אותם.
וזה לא היה קשה כל כך, הסיפור על הזוג שנמצאו מתים זה לצד זה היה נפוץ כל כך, כל הפרטים היו בכל מקום.
עצוב לי שבן זוגה, מתן נהרג גם, לפחות הוא הגיע אליה, אבל ממה שהבנתי הוא לא הספיק להיפרד ממנה. אני לא יכול לדמיין מה הייתי עושה במקומו, אני רווק הולל ובחיים לא הייתי מאוהב, אני לא יודע מה זה להקריב את עצמי למען מישהי.
נשארת איתה, זה גם הקרבה..
אולי נשארתי, אבל ברחתי כמו פחדן בסוף.
אם הייתי נשאר.. מי יודע אולי היה לה סיכוי..
אני חרצתי את גורלה.

עמדתי במרחק בבית הקברות, יכלתי לראות הכל מהנקודה הזאת למרות שלא הייתי לידם. היה עמוס מאוד, הרבה אנשים הגיעו לחלוק להם כבוד אחרון והרגשתי קצת לא נעים, לא קשור, אני לא מכיר אותם.
חברה שלהם עלתה להספיד אותם, הדברים שהיא אמרה נגעו בי ממש, מהמעט שראיתי מרווית, היא בדיוק כמו שהחברה שלה מתארת אותה.
הרגשתי דמעה רותחת זולגת על לחיי, אי אפשר להישאר אדיש לסיפור שלהם, לכאב הנשמע בכל הספד והספד.
כל מאורעות השבת האחרונה מזעזעים ומטלטלים וזה משפיע גם.

הרגשתי שאני מוצף ושאני לא יכול יותר להקשיב ויצאתי, ליד היציאה ראיתי את אותה חברה שדיברה יושבת עם מי שניחמה אותה על אבן גדולה והסתכלתי עליהם, נראה שהיא קלטה אותי ומיהרתי להסיט את מבטי, כדי לא לצאת ווירד.

התחבטתי עם עצמי מה לעשות עכשיו, הרי ברגעים האחרונים שלה היא ביקשה ממני להעביר את הטלפון למתן, אבל עכשיו אני יודע שהוא מת, אבל אני חייב לקיים את הצוואה בעל פה שלה ולהעביר את הטלפון לקרובים שלה, שידעו שהיא מתה באושר.
אני לא יודע.. אז ללכת אל הבית שלה? לא ללכת? ללכת עוד כמה ימים? לחכות שהכאב שלהם קצת יתמתן?
על מי אני עובד? כאב כזה לא נעלם אף פעם.
הרגשתי את הטלפון שלה כבד בכיסי, הרגשתי שאני לא יכול לחכות עם זה יותר, אני חייב למשפחה והחברים שלה את זה, חייב להם את המסר האחרון ממנה.

נכנסתי בשער כששמעתי אותם מדברים על הטלפון שלה ותוהים איפה הוא, נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת, לא נוהגים לדפוק כשנכנסים לניחום אבלים.. לצערי הספקתי ללמוד את זה..

״אני חושב שאני יכול לענות לכם על השאלה״, אמרתי בהיסוס ליושבים בחדר.

אדר
״מה לך ולה? אתה לא חבר של מתן?״ הרגשתי שיצאתי קצת עוקצנית, אבל אחרי היומיים האלה אני ממוטטת רגשית, איבדתי כל שמץ של עדינות.
הוא נראה מובך מהסיטואציה ומיד הציפה אותי האשמה, או שזה היה המרפק שניב הכניסה לי.
״איי אני פצועה במותן״ צעקתי עליה ברוגז והפנתי אל הבחור את מבטי, ״לא התכוונתי לצאת כלבה, אני ממוטטת״ אמרתי לו והוא הנהן.
״זה בסדר אני מבין״.
״בוא תשב״ אחת הנשים הביאה לו כיסא ומזגה לו שתייה קרה, הוא לקח את הכוס מידה והודה לה בחצי חיוך.
״אני משרת בכיסופים״ הוא התחיל להגיד, לגם מהכוס שבידו והניח אותה על השולחן.
״היינו כולנו ביחד במיגונית, רווית גם היתה שמה, נפרדנו מהמשפחות שלנו, היינו בטוחים שנמות. ואז רווית החליטה שאנחנו חייבים להינצל, לפחות כמה שיותר אנשים, הייתם צריכים לראות אותה היא היתה גיבורה, העיניים שלה נדלקו כשהיא הבינה איך נוכל להימלט, חבל שבתוכנית שלה היא לא כללה את עצמה..״ הוא עצר לרגע, היה ברור שקשה לו לספר את סיפור ההצלה שלו, שהוא סיפור המוות של רווית.
״פתחנו את הדלת חירום ליציאה מהבסיס דרך המיגונית, כולנו בכלל שכחנו שהיא קיימת, אבל רווית לא, היא הנחתה את כולם לצאת משם, לקחת את השלוש טנדרים ולטוס משם״.
״מה זאת אומרת הנחתה?״ ניב לא יכלה להתאפק והתפרצה.
״היא החליטה שהיא נשארת כי מישהו חייב להישאר ולעכב את כולם, כמה מאיתנו ניסו לקרוא לה אבל היא התעקשה, גם אני באתי לצאת..״
״והתכוונתם להשאיר אותה לבד? היא בחורה!״ צמצמתי את עיניי לעברו בכעס, לא הבנתי איך הגברים ברחו והשאירו אותה.
״אני לא אשקר, חשבתי ללכת, הרגל שלי היתה חצי בחוץ, כולנו פחדנו למות, אבל הסתובבתי להסתכל עליה לפני שיצאתי, כמה שהיא חדורת מטרה והבנתי שאם אני אלך, המצפון שלי לא יניח לי לעולם, לא יכלתי להפקיר אותה, אז נשארתי איתה, למרות שהיא התעקשה שלא״. נשמתי בהקלה, תכננתי כבר לפוצץ אותו מכות.
״היא התווכחה איתי ולא וויתרה, אבל ברגע שהחלטתי להישאר היא לא יכלה לגרום לי לשנות את דעתי. חסמנו יחד את היציאת חירום והצלחנו להיחלץ משם לנשקיה, שם מצאנו רק רימון אחד, הם אשכרה לקחו הכל, רוקנו את החדר״ הוא עצר לרגע את דבריו, לגם שוב מהכוס.
״ואז היא הסתובבה אליי״.

הוא הושיט את ידו אל כיסו ושלף משם קופסא, ״היא נתנה לי את זה״ הוא פתח אותה וכמעט התעלפתי ממה שראיתי, הטבעת שלה, הטבעת שחשבנו שחמאס לקחו מידה.
״אבל למה?״ תהיתי, היה לה סיבה, חייב להיות לה, היא לא הטיפוס האובדני.
״היא אמרה שהיא לא תחיה מעבר להיום, אם היא הרגישה או החליטה להקריב את עצמה אני לא יודע, אבל התווכחתי איתה, אמרתי לה שנשרוד שתינו, אבל היא התעקשה בטענה שאחזיר לה אותה אחר כך״ הוא הושיט שוב יד לכיסו, מה הוא מחביא שמה עוד? אל תגידו לי שזה..
הוא הוציא את הטלפון שלה והושיט אותו לעברנו, עיניי נפערו בתדהמה כמו שתי כדורי בדולח. לקחתי את הטלפון ממנו והחזקתי אותו בידי כמו אוצר, ״אז איך אתה ניצלת והיא לא?״ שאלתי, מנסה לא להישמע כלבה.
״יצאנו מהחדר נשק והיו יריות, נעמדנו מאחורי טנק והיא הכריחה אותי ללכת, התווכחנו אבל היא ניצחה. היא צילמה למתן סרטון והכריחה אותי להבטיח שאמצא אותו.. וזהו הלכתי.. ואני לא יכול שלא להרגיש ככה אשם שהשארתי אותה לבד..״
אני יודעת מה זה להרגיש אשמה, אני מרגישה את אותו דבר על הפציעה של אדיר, רק שלאדיר יש עדיין סיכוי..
קמתי וחיבקתי אותו, רווית טיפוס עקשן, היא החליטה משהו ולא יעזור בית דין, זה לא ישתנה.
״אתה לא אשם״ אמרתי לו.
״אני..״ הוא גמגם ״אני חושב שאולי תשמחו לצפות בסרטון..״
צפינו בסרטון שרווית צילמה ברגעיה האחרונים והדמעות התחילו לזלוג שוב, כבר אמרתי לכם שאני חושבת שאני לא יכולה לבכות יותר? שאין מאיפה?
כי אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש.
״תודה שבאת לפה״ אמא שלה אמרה שדמעות זלגו מעיניה ולחצה את ידו הרועדת בחום.
״הבת שלך היתה גיבורה,״ הוא אמר שנגמר הסרטון, ״אמרתי לה שהיא תקבל צל״ש על כך החיים שהצילה, מעל 20 איש, אבל היא אמרה שזה לא משנה״ הוא חייך וקם ללכת.
קמתי אחריו כשהוא יצא מהחדר ומלמל מילות פרידה מנומסות, ניב הביטה בי בשאלה אבל סימנתי לה בעיניי שאני יוצאת לדקה.
״היי עמית״ ידעתי את שמו מהסרטון, הוא לא הציג את עצמו בפנינו, ברור שהוא לא הרגיש בנוח להיות זה שנשאר בחיים כשהחברים שלנו לא שרדו.
״חכה רגע״ ביקשתי והוא עצר.
״תגיד״ הייתי נבוכה לפתע, פתאום איבדתי את המילים, ״יש מצב שנדבר בהזדמנות? אני פשוט חושבת שאתה יכול להבין אותי..״ השפלתי את ראשי לקרקע ובעטתי באבן קטנה, ״אני גם מסתובבת עם תחושות אשמה.. אני חושבת שאנחנו אולי נוכל לעזור זה לזה..״
ואי לפעמים אני תוהה לעצמי, לאן כל הכריזמה שלי נעלמת ברגעי האמת, פשוט דיברתי כמו טיפשה עכשיו.
״בטח״ הוא הושיט לי את הטלפון שלו והכנסתי את הפרטים שלי אליו, הוא לקח אותו בחזרה וחייג אליי, כשנשמע צלצול שבקע מהטלפון שלי הוא הנהן וניתק.
״יופי, עכשיו יש לך את המספר שלי״ הוא חייך אליי.
״אני אזוז עכשיו״ הוא אמר והסתובב.
״תודה שבאת״ אמרתי לו לפני שהתרחק יותר מידי, הוא הסתובב ונופף לי לרגע לשלום ואז המשיך ללכת במהירות כאילו אש רודפת אליו ואם לא ימהר מספיק, היא תעלה אותו בלהבות.

החלטתי לנצל את היציאה שלי וכבר ללכת אל אדיר, נכנסתי להיפרד מהם, הסברתי שאני הולכת לאדיר, לבדוק מה שלומו. ניב עצרה אותי לרגע ויצאה אחריי,  היא הושיטה לי מחברת קטנה בצבע וורוד.
״תחשבי על מה שדיברנו טוב? זה יעשה לך טוב..״ אז לקחתי אותה ממנה, מקסימום אנסה, מה כבר יכול להיות?

יצאתי משם בתחושה מוזרה, תחושה של סוף, אחרי שקברנו אותם, אין דרך חזרה.. הם לא יחזרו, הם סופית מתים, הם קבורים מתחת לאדמה. נכנסתי אל האוטו וישבתי במושב הנהג, הוריי השאירו לי את הרכב, למרות שאמא שלי לא התלהבה בכלל שאנהג בעצמי, אבל אני ממש לא מתכוונת לשגע אותם שיקחו אותי ממקום למקום, ואני בסדר, פציעה במותן לא תמנע ממני לנהוג.