Until My Heart Stops - עד שליבי יעצר

פרק 17

הורדתי על גשר אפי את משקפי השמש המונחות על ראשי, בחרתי את המשקפיים הגדולות ביותר שיש לי, שאף אחד לא יוכל לראות שאני בוכה, נשענתי על דלת הרכב וניסיתי לאזור אומץ להיכנס לשם.

אדיר עוד לא התעורר, הרופאים לא מודאגים, הם טוענים שהגוף בטראומה והוא צריך להתאושש, אבל אני מודאגת.
מודאגת שפתאום יקרה משהו והוא לא יחזור, מודאגת שאיחרתי את המועד ושבגלל הגאווה שלי שבחרתי לא להקשיב לו, אאבד אותו עכשיו אחד ולתמיד, לפני שאוכל להשיב לו אהבה שוב, לפני שנחזור להיות ביחד.

מטומטמת!
לא הפסקתי להלקות את עצמי מאז שראיתי אותו שוכב ככה במיטה, מושבת, מחובר לכל כך הרבה מכונות. הם מבטיחים שהוא יתעורר, אבל אף אחד לא להגיד לי מתי. הם אומרים שהוא שומע, מקשיב, ושהוא יחליט מתי לקום.
ניסיתי לצעוק עליו שיקום, סיפרתי לו שאני הולכת להלוויה, אחרי זה ביקשתי שיקום ויבוא איתי, ההורים שלי היו צריכים למשוך אותי לבסוף משם כשהתחננתי שלא ישאיר אותי לבד בבית קברות, שיבוא לחבק אותי כדי שלא אהיה בודדה שאני קוברת את חבריי הטובים.
הם גם חברים שלו..

״אדרי״ יד הונחה על כתפי, וקפצתי בבהלה אבל שראיתי מי זאת נרגעתי.
״ניבוש״ חיבקתי אותה, היא בין הדברים היחידים שנשארו לי, משלוש בנות הפכנו לשתיים, מחבורה גדולה ושמחה, הפכנו לחבורה עם שתי חורים בלב, בתקווה שהוא לא יתפרק ויחזיק מעמד.
״הייתי שואלת איך את, אבל לפי הגודל של המשקפיים אני מבינה״ היא הידקה את חיבוקה, ״אני יודעת שאני לא גדולה כמוהו, אבל אני אנסה להחליף אותו עד שהאדון יועיל בטובו לקום, את יודעת הרי שהוא מת על כניסות אופנתיות״.
אני יודעת, נשבעת שאני יודעת שהיא ניסתה להעלות לי חיוך ולהצחיק אותי, בימים אחרים זה יכל להיות בדיחה טובה אבל ברגע זה פשוט התחלתי לבכות, הסכר נפתח.
״לא לא לא, לא מת! סליחה, התכוונתי חי״ היא היתה קצת נבוכה, לא ציפתה שאקח את הבדיחה שלה למקום הזה, משכתי באפי והתנתקתי ממנה.
״זה לא את הבעיה.. זה אני הדפוקה, התחננתי שיקום ויבוא איתי, אני מפחדת שהוא לא יקום״ הבטתי בה בעיניים בורקות, נראה שהיא חושבת על משהו, התחלנו לצעוד בידיים משולבות פנימה, לחלוק כבוד לחברינו בדרכם האחרונה.

יום ראשון לא יכל להיות שחור יותר מבדרך כלל, תמיד התבכיינו שהיינו צריכות לעשות את הדרך לבסיס ולחזור אחרי סופ״שים נפלאים ביחד, קראנו לזה כמו כל חייל ׳רשעון שחור׳, אבל היום הזה התעלה על כל הימי ראשון הגרועים שעברתי בכל ימי חיי.
״תגידי..״ ניב הציצה לעברי, מביטה בי בחשש.
״חשבתי אולי לכתוב? לפרוק קצת? אומרים שזה טוב לפרוק את הרגשות על הדף, את יכולה לכתוב לאדיר, ואת יכולה גם לעצמך, אני שמעתי שזה עוזר״ היא חיכתה לראות איך אגיב.
מה לכתוב? מי ישב עכשיו עם דף ונייר? למי יש סבלנות להתחיל לכתוב מכתבים.. אני רק רוצה שהזמן יחזור אחורה והמציאות שלי כיום תשתנה, אני רוצה למחוק את אתמול.
אבל כדי לא לאכזב את ניב הנהנתי בהסכמה, ״אנסה, מה כבר יכול להיות?״ חיוך עלה על פניה, יש אנשים שקל לשמח, פעם הייתי כזאת, יש סיכוי שאחזור להיות כזאת, אבל רק אם אדיר יתעורר, כי אם לא..
לא! אין דבר כזה אם! הוא יתעורר! הוא חייב, הרופאים אמרו שהוא יתעורר, אין אופציה אחרת.