under the sun (עברית)

פרק 6- יקינתון

כשהתעוררתי באותו הבוקר, חשבתי שזה סוף העולם.

השמש לא עמדה בשמיים, והאפלה ירדה על חדרי.

אף ציפור לא צייצה, והשקט היה חודר כמו מבטו של אבי בימיו הרעים.

לא ראיתי אף עץ מחלון חדרי, והכל נראה כאילו הוא אפוף בערפל.

ניסיתי להתהפך לצד השני ולחזור לישון, אבל לא הצלחתי להירדם.

ככל הנראה התעוררתי לפני החמה.

לפני אפולו, שתמיד כל כך הערצתי.

חיכיתי מספר דקות, מנסה בכוח לחזור לישון, אבל רק נהייתי ערני יותר.

טוב, אין זה משנה.

לא יזיקו לי כמה שעות נוספות לפנאי ביומי הצפוף.

תהיתי אם כדאי לי להעיר את אליוס, בכדי שיארח לי חברה, אך החלטתי שמוקדם מדי.

לא תזיק לו שנת יופי, למרות שממנו לא חסר לו ולו במעט.

החלטתי לצאת ולנגן מעט בגן, אולי יוכל הדבר להעביר את זמני.

הלכתי במסדרונות הארוכים והדוממים, המוארים באור לפידים מרצד.

 השטיח הרחב שכיסה את הרצפה הסווה את צעדי, שהיו חרישיים גם ככה.

היה נחמד ללכת ככה במסדרון השקט, בלי שפסיעות משרתים או צעקות הלורדים יפרו את השלווה שבארמון בשנתו.

בקצה השני של המסדרון נשמעו צעדיה השקטים של משרתת, מהדהדים בדממה ששררה.

תהיתי אם זה ככה כל בוקר.

אולי שווה לקום מוקדם.

יצאתי אל גן הארמון, מזהה את הנבל שלי מתחת לעץ האדר, שם השארתי אותו לפני כמה ימים.

היה שם גם כיסא יפיפיה, אבל העדפתי לשבת על הבליטה המשונה שהייתה בעץ, שסיפקה לי מושב נוח מכל הכיסאות המפוארים.

את כל סביבתו הקיפו פרחים קטנטנים, סגולים, כמו טמועים בדשא עצמו.

זאת כנראה הסיבה שהמקום התחבב עלי מאוד.

התיישבתי על העץ-כיסא שלי, משעין את הנבל על גופי, פורט קלות.

ניגנתי נעימה שקטה, נשאב אל תוך המוזיקה.

הרשתי לעצמי להתמסר למוזיקה, מגביר את המהירות וגם את התו בהדרגה.

חשבתי על כל הנסיכות שאבי מביא כל הזמן, ועל אחיהם הנסיכים, שעניינו אותי יותר תמיד, חש אליהם הזדהות עמוקה, וגם מין כמיהה.

פרטתי על הנבל מהר יותר, אצבעותי מתחילות לכאוב.

חשתי כמיהה לתחושת השייכות למשפחה, לאח או אחות שיהיו בבית, ולא ינטשו אותי למרותו של אבי, לאם בסביבה.

לבי נחמץ, והמנגינה נעשתה איטית יותר.

שקטה יותר.

עליתי לטווים הגבוהים, תוהה למה דווקא עכשיו אבי החליט שאני זקוק לעוזר.