under the sun (עברית)

פרק 4- יקינתון

כל חיי דיברו איתי על נסיכות. נשים יפות, בנות מלך, אשר בסופו של יום תפקידן הוא להינשא לנסיך אצילי. נסיכה מעולם לא הייתה מישהי אחת בשבילי, היא הייתה דמות. דמות ששומעים עליה בסיפורי אגדות, דמות שמלחמות קמות ומפסיקות באותה הנשימה רק בגלל שהן היו שם. נערה שנולדה רק בשביל להיות דמות בסיפור של היסטוריון זקן, או איזו ילדה שתשב על המיטה, רק חולמת יום אחד להיות כמוה.

אבל אני מניח שגם אני נולדתי ליצור סיפור עלוב משלי, אז רק שתקתי בזמן ששליחו של מלך נקסוס הציג ברוב חשיבות את נסיכת נקסוס המהוללת.

''-רקדנית מופלאה בעלת פרסים מכל רחבי תבל, חכמה יוצאת מן הכלל הדוברת שלוש שפות,''(דברתי תשע שפות, אבל אני מניח שזה השיג מרשים) ''-נגנית מחוננת בלירה זה חמש שנים, יפיפייה באופן בל יתואר, קבל את בת המלך של נקסוס, לוקיאיס מיור!'' השליח סיים באוקטבה מעוררת השראה וחייך כאילו זאת ההופעה של חייו. 

הנסיכה כמה ממושבה וקדה קידה קטנה וחיננית, אבל התיישבה ישר, לא ממהרת עלי עם הימרחויות אינסופיות ועפעופים בעיניה. זה היה נחמד.

ניגשתי אליה, מחייך קלות. ''שלום לך, לוקיאיס מיור'' היא מחייכת בחזרה ''אני מתחננת, בבקשה תקרא לי מאיה. זה שאני בת לא אומר שצריך לקרוא לי 'בתו הבכורה של לוקיוס', זה נשמע כל כך מזוייף ורשמי.'' הנהנתי ''אין בעיה''

הרגשתי במבטיהם של שאר האנשים בחדר הבוחנים אותנו, כמעט כאילו הם מצפים שבכל רגע נשלוף נשקים ונתחיל להילחם. מעולם לא הייתי טיפוס כזה, ונראה שגם מאיה לא.
"מה הם מצפים שנעשה?" מצאתי את עצמי חושב "שנקרע זה מעל זו את הבגדים ונתעלס?"

נראה היה שגם מאיה הרגישה במבטים, כי היא לחשה לי ''זה כל כך משונה לעמוד פה בחדר מלא אנשים שרק מחכים לשמוע מה יש לנו לומר אחד לשני''.
 ''אני מסכים איתך לחלוטין. אולי כדאי שנלך לחדר אחר? שמעתי שאת נגנית יוצאת מן הכלל בלירה, אולי נוכל לנגן משהו ביחד'' לחשתי בחזרה. היא חייכה ''השליח ההוא סתם הגזים, אבל כן, אני יודעת לנגן לא רע'' היא קמה מכיסאה והתחלנו להתקדם לעבר הדלת.
''אני מניח שעדיף שנשלב ידיים, זה בטח נראה משונה למי שמסתכל מהצד'' אמרתי במבוכה ''כן, בטח'' היא אמרה ושילבה את זרועה בזרועי. 

''אנחנו הולכים לסיבוב קטן בארמון'' היא הסתובבה בחצי גוף ואמרה ליושבים בחדר בחיוך קטן. היא פנתה חזרה לכיוון שאליו יצאנו, פותחת את דלתות החדר.

אליוס חיכה לי בחוץ, ופרצופו הזדעף שראה אותנו. 

הסמקתי קלות.

''הווו'' היא גיחכה לעצמה

''מה?'' שאלתי, מעט עצבני

''אז אני מניחה שאפשר לומר לך'' חיוכה הקטן גדל

''לומר לי מה?'' למה זה מרגיש כאילו כולם יודעים משהו שאני לא יודע?

''אה, רק שמעולם לא נמשכתי לבנים'' היא חייכה