under the sun (עברית)

פרק 2- יקנתון

שהאלים היו צריכים עוד נקודה של אור בכדי להאיר את העולם הקטן והמושלם שלהם, הם יצרו את השמש. נקודה זוהרת, שחולפת בשמים הכחולים והצלולים, מפסיקה כל גשם או עצב.

נקודה יפיפיה עליה מונה אל יפיפה לא פחות, אפולו.

אבל כעת, אפולו והשמש שלו העירו אותי משנתי, אז לא הייתי בטוח כמה הנקודה הזאת נראתה לי כגימור של עולם מושלם. היא הכריחה אותי להתעורר לחיים בהם אני נאלץ לסבול תלונות בלתי פוסקות של איכרים על הקושי האין סופי שלהם, הימרחויות של נערות עלי ועל המעמד שלי, אב עסוק ואמא שכלל לא נמצאת.

לא רציתי לקום מהמיטה המנחמת, אבל בערך שלוש שניות אחרי שקמתי נשמעה דפיקה בדלת. ''אתה לבוש?'' שמעתי את קולה של האומנת שלי, ליוויה. היא לא חיכתה לתשובה ופתחה את דלת חדרי.

"לן בארמון נער יפה תואר, הוא מחכה להיפגש איתך, הוא הציע את עצמו לעוזרך האישי, תשוחחו בגן ברגע שתהיה מוכן. בשעות הצהריים תיפגש עם נסיכת נקסוס, אביך רוצה שתכירו. ובנוסף בערב אביך אירגן ארוחה משפחתית, הוא רוצה שתדברו מעט, בטענה שהוא בקושי רואה אותך. מקובל עליך?" אני שמח שהיא שואלת, אבל זה לא שיש לי איזושהי בחירה בעניין. "כן"

היא מגישה לי טוניקה לבנה השזורה בחוט זהב, וממתינה שאתלבש. מעולם לא אהבתי את הרעיון שאתחתן עם איזה נסיכה שכל מה שלימדו אותה זה לשבת בבית לטפל בתינוקות הקטנים שמלמדים אותה לרצות להוציא מגופה .מעולם לא אהבתי את הרעיון שאתחתן עם נסיכה, נקודה. אבל שוב, אין לי שום בחירה בחיי. אני מקווה שלפחות אוכל לבחור בעצמי עם אני רוצה את העוזר ההוא.

שהייתי לבוש אני וליוויה יצאנו מחדרי והלכנו לחדר האוכל הענק של הארמון.ירדנו במדרגות הענקיות, צעדנו במסדרון הענק ולבסוף הגענו לדלת רשמית ביותר, היא הכניסה לחדר האוכל. פתחתי אחת מהדלתות הענקיות בתקווה שאבי יהיה שם, אך כל מה שראיתי היה לפחות עשרים משרתים מתרוצצים, מתאמצים כל כך בכדי לספק ארוחה לאדם יחיד. נאנחתי.

התישבתי על אחד מהכיסאות ''תשבו איתי'' פלטתי לפתע. כולם נעצרו והשתתקו, אבל ניגשו לשולחן. אכלנו בדממה, אבל זה הרגיש פחות בודד.

  ❀ ❀ ❀

יצאתי לגן הארמון, מחפש בעניי את הבחור עליו ליוויה דיברה. 

ממש בקצה הגן עמד בחור בן גילי, בלונדיני, שרירי וזועף. נראה שהוא לא מרוצה מכך שחיכה לי, אולי היה בן הזקונים של משפחתו. 

ניגשתי אליו, שם לב שיש לו עינים כחולות מהממות, כמו השמים עצמם.

''חיכתי כאן נצח בערך'' הוא אמר בטון מעט מרוגז ''חשבתי שהיינו אמורים להיפגש עם הזריחה?'' הוא סיים בקול מעוצבן

''אני מתנצל'' היססתי. אמרו לו להגיע עם הזריחה? אלים. ''אתה אמור להיות העוזר שלי?'' הוא הנהן בחצי ראש ואני גיחכתי לעצמי קלות ''האמת שזה נראה כאילו כל חייך היית רגיל שהיו לך עוזרים'' הוא צחקק במבוכה חזרה ואמר משהו שנשמע כמו 'בשם כל הפרות של הרה'

''מה?''

''אה, כלום'' הוא מלמל

הוא מצא חן בעיני.

בתור עוזר, כמובן.

אולי תהיה לי איזושהי חברה מבן גילי מתורבת.

''אז, מה אתה יודע לעשות?''

''המ.. לנגן, לירות בחץ וקשת, לרפא, וחוץ מזה שאני פשוט לגמרי נהדר באופן כללי, אני גם יכול להשיג כל מני דברים מאנשים בשל היותי מהמם כל כך. אני חושב שזהו בערך'' הוא חייך חיוך מקסים ואני כמעט בטוח שלא הסמקתי ''אה, ואני פשוט שר יוצא מן הכלל'' 

''אולי תשיר לי?'' פלטתי לפתע, ומיד הצטערתי שבכלל אמרתי משהו.

אני די בטוח שלחייו הורידו מעט, אבל הוא רק אמר ''הזכות הזאת שמורה לבן המלך שלו אעזור'' הוא קרץ לי.

עכשיו לחיי הן אלה שנצבעו באדום זרחני בוודאי, אבל החלטתי להתעלם.

  ''תרצה שאעשה לך סיור בארמון?'' שאלתי במהירות, מנסה להעביר נושא.

''כמובן'' הוא שוב חייך את החיוך המדהים שלו.

''תפסיק לחייך, זה משגע אותי'' אלים, מה קרה לטקט שלי היום? ולהגיון הבסיסי? הייתי אומר להשתגע מהבחורה שאפגוש היום, לא מבחור מעצבן שפגשתי הרגע בערך. לא באופן הזה, כמובן. למה אני משווה את זה בכלל?

''פשוט, פשוט בוא כבר'' נאנחתי, נאחז בידו ומושך אותו איתי אל שער הכניסה אל תוך הארמון.

הבזיקה בי פתאום ההבנה שאני מחזיק בידו, אבל הוא לא לקח אותה אליו אז גם אני לא עשיתי דבר.

 הגענו אל האגף שלי בארמון. 

הצבעתי לכל מני כיוונים מסביר לו מה איפה. ''כאן המסדרון שמוביל לחדר האוכל, חדר הנגינה שלי, כאן אני לומד וזה-'' עצרתי את דבריו, מבין שהוא לא מביט על החדרים ורק על ידינו המשולבות. 

שחררתי אותן במהירות והמשכתי את המשפט. ''זה החדר שלי'' הצבעתי על אחד מהדלתות במסדרון העצום, מתקדם לעברה.

''נזכרתי שלא אמרת לי איך קוראים לך'' אמרתי לו בשקט, פותח את דלת חדרי.

''אילוס'' הוא נכנס ואני אחריו.

''זה שם מיוחד, מה הוא אומר?''

''הא, כן, זה אומר שמש'' התיישבתי על המיטה

''כמו אפולו? הוא היה האל האהוב עלי פעם'' אליוס חייך קלות

''ועכשיו?'' שאל בשקט

''אה, זה הרמס עכשיו'' אמרתי, מצביע על שטיח רקום בגודל מלא של האל המדובר

''אבי הביא לי אותו ליום הולדתי'' האמת שבתוך תוכי עדיין הערצתי את אפולו,  את הכוח האינסופי שלו לקום כל בוקר, אבל לא רציתי להעליב את אבי, אז שתקתי.

תמיד שתקתי.