פרק 22- יקינתון

72 13 49
                                    

לא אהבתי לסמוך על אנשים.

לסמוך על אנשים זה קשה, ועד שאני סומך עליהם, הם תמיד מאכזבים אותי בסוף.

למרות כל הפעולות המשמחות שבאות עם בואם, ולמרות החיוך, או הפרח הקטן, למרות החיבוק החם והשיחות אחרי לכתה של החמה, למרות התמיכה ברגעים שבהם הייתי נואש לאחת ולמרות הביאם לי כדים מעוטרים, הם תמיד מאכזבים אותי.

הם עוזבים, הם משקרים או בוגדים.

הם אף פעם לא נשארים באמת.

הם הולכים שזה נהיה קשה, נותשים אותי שאני זקוק לעזרה.

ואם לסמוך על אנשים זה קשה, אז לסמוך על אלים?

זה כמעט בלתי אפשרי.

הם לא שם אפילו בהתחלה, בשביל לתת כד או חיבוק.

שאהבת אותם, הם צחקו, משועשעים מגורלך העגמומי.

ששרת להם, הם בהו בך בזלזול, כי הם יעשו את זה טוב יותר.

שבכית בגללם, הם רק הנידו בראשיהם לעבריך באכזבה, לא מבינים צער מהו.

ואז, אם בכל זאת סמכת עליהם באמת ובתמים, הם עברו לאדם הבא, משארים אותך מצולק לעולמים.

אז איך, בשם כל ישות שמימיית בעולם, הרשתי לעצמי לסמוך על אפולו?

ועוד אפולו, מכל האלים. האחד ששבר את כל הלבבות של כולם, שובה אותם בקסמו ואז עוזב לנצח.

איך הרשתי לעצמי להתאהב באפולו?

באליוס, שעמד לצידי.

באפולו, שהחליט שאני שווה ביזבוז של כמה וכמה חודשים בארמון.

באליוס, שאירגן לכבודי מסיבה רק בכדי שאהיה שמח.

באפולו, שכעת עמד מולי, ואמר לי שלא יעזוב אותי לעולם.

איך יכולתי שלא להתאהב?

יכולתי להרגיש את נשימתו החמימה של אליוס על פני, ידו הרכה מחזיקה אותי, אצבעותיו אוחזות בפרצופי בכדי שאמשיך להסתכל עליו.

רכנתי לעברו קלות, מושיט אליו יד בכדי לקרב אותו יותר, אבל קפאתי.

אני לא יכול לנשק את אליוס.

אני לא יכול.

אליוס הביט בי במבט תוהה, לחייו סמוקות להפליא.

החזרתי לו מבט מתנצל, והוא חייך חצי חיוך, ואז הצמיד את שפתיו לשלי.

יכולתי להגדיר מחדש את המושג אלוהי.

שמעתי מספר לחשושים מבנות שעוד היו בחצר, ואת אנחת הרווחה של מאיה. שמעתי גם מין 'הא!' מרוצה מכיוונה של ליוויה, אבל לא היה לי אכפת.

כי אליוס נישק אותי.

שפתיו היו רכות, ויכלתי להרגיש את לשונו מברישה את שפתיי, מתגנבת לפי.

לא היה לי אכפת משום דבר כעת,

כי נישקתי את אפולו.

❀ ❀ ❀

''אולי נגרום להמון אנשים להביא לך כדים? אתה תמיד מנפץ את כולם על הקיר, אז כדאי לך שיהיו לך עוד!''

''מאיה, באמת. זה טיפשי לעשות את זה. מי כבר יביא לי כדים?''

''אני לא יודעת, תמיד מביאים לך כדים. מי הביא לך אותם אז?''

''אני לא יודע ואני לא זוכר, ובכל זאת זה טיפשי''

''אני דווקא חושב שזה רעיון לא רע'' אליוס ציין.

נאנחתי.

''אז בואו נעשה את זה!'' מאיה אמרה בהתרגשות וגררה אותי ממקומי.

❀ ❀ ❀

ממש סליחה שהפרקים לאחרונה קצרים מהרגיל, אני עובד.ת על זה. אולי בקרוב גם אתחיל לשכתב הכל✨

under the sun (עברית)Where stories live. Discover now