לעיתים, אם כי לא לעיתים קרובות, נדמה שסוף כל סוף כל פיסות הפאזל מסודרות במקומן.
שהצלחת לסדר את חייך עד כדי שלמות, ושכל דבר עומד היכן שהוא אמור להיות.
זאת הרגשה נפלאה, באמת.
אתה שמח וגאה בעצמך שמשטח האבן שמרכיב את חייך סוף סוף שלם לגמרי.
לעיתים רחוקות עוד יותר, אתה מרגיש שזרקת את הפאזל של חייך וקנית אחד חדש.
זה מבלבל, אם כי נפלא.
וכעת אני בהחלט מרגיש כך-
שבהגיעו של אליוס לארמון, הוא הביא איתו פאזל חדש לגמרי, ואט אט, בלי ששמתי לב כלל, החליף את כל החתיכות.
באיטיות, אבל בהצלחה.
ונדמה לי שאותו פאזל חדש מתחיל להסתדר גם הוא, להפתעתי הרבה.
''על מה אתה חושב?''
ישבנו בגן הארמון, אני מצייר בריכוז על כד והוא יושב משועמם לצידי.
''פאזלים''
''מה?'' אליוס שאל עם מבט מבולבל על פניו.
''כן'' הנהנתי, מחייך
''טוב..'' הוא עדיין היה מבולבל ''אני יודע, אני אביא לך אחד!''
''טוב?'' חייכתי לעברו חיוך קטן, מביט אל הציור החצי גמור שלי.
''אני אחזור עוד מעט!'' הוא אמר, מניח נשיקה קטנה על שפתי, ורץ משם.
❀ ❀ ❀
הנחתי את הכד שלי בצד, מרוצה מהתוצאה.
העיטור על הכד היה של שדה קרב, אך הדמויות לא נלחמו אחת בשנייה, אלא התווכחו בלהט.
אני חושב שאתנה(ואולי אפילו אימי!) היו אוהבות את הציור הזה.
נעמדתי, רואה צללית בזווית העין.
הופתעתי לראות שאליוס חזר, כי לא עבר זמן רב בכלל מאז שהלך מי-יודע-לאן בכדי להשיג לי פאזל.
''אליוס, חזרת!''
''הו לא, אני לא אליוס''
זפירוס נכנס לשדה ריאתי, חיוך צדדי על פניו.
''מה שלומך, נסיך?''
''הייתי בסדר גמור עד שהגעת''
''אל תדבר שטויות. אני בטוח שאתה מאוד שמח שאני פה, במקום האל העלוב שלך''
הוא התקרב אליי, ואני צעדתי אחורה, מנסה להתרחק ממנו.
''באמת, נסיך. ראיתי אותך בגנך מארמוני שבשמיים, ולא יכולתי שלא להגיד שלום. אתה רוצה להגיד שאינך רוצה לראות אותי?''
''טוב..'' ניסיתי להיחלץ מין המצב הלא נוח הזה ''אני מוחמא שפינית מזמנך, אם כי אני לא יכול לומר שאני ממש שמח מכך''
''אני בטוח'' הוא מרים את ידו ללטף את פני, ואני נרתע עוד יותר, מתנגש בעץ שמאחורי. אולי לא היה חכם להיות מתחת לעץ, כי כעת אין לי עוד לאן ללכת אחורה.
"שאתה תהיה עוד יותר מוחמא" הוא מרים את ידו שוב, והפעם כן מצליח להחזיק בפניי, משאין לי לאין לזוז. הוא מלטף את לחיי קלות, ואני מתכווץ.
''אם רק'' הוא מחייך ומתקרב אליי עוד יותר, ואני באמת רוצה למות. איך אני יוצא נחלץ מהסיטואציה הזאת, בשם כל האלים?
''תיתן לי'' הוא מניח את ידו השנייה אל העץ שמאחוריי, ואני כלוא מולו. איך הגעתי למצב הזה, לעזאזל? אליוס, בבקשה תבוא ותחלץ אותי.
''לנשק אותך'' והוא מצמיד את שפתיו לשפתיי. הוא מנסה לפלוש בלשונו לפי, ואני מתנגד, מנסה לזוז. אך הוא אוחז בפניי חזק, ולא מאפשר לי.
ודווקא ברגע הזה אליוס מופיע, ואני מנסה לאותת לו עם ידיי.
"יקינתון?! מה קורה פה?!" הוא שומט את הפאזל שהחזיק בידו, ומסתובב בדרמטיות.
''אני לא מאמין עליך'' הוא מוסיף בגבו אלינו, והולך משם. אני חושב ששמעתי יפיחת בכי קטנה, אבל אני לא מתעסק בכך, כי זפירוס מנתק את הנשיקה המאולצת ומפנה את ראשו אל אליוס, וזה נותן לי זמן לזוז משם. אני רץ אחרי אליוס, אבל הוא כבר נעלם.
''לך! אני את שלי קיבלתי, נסיך. אבל תרדוף אחרי החלומות שלך, אם זה מה שעושה לך טוב. עוד ניפגש!'' ואז יש משב רוח חזק שפורע את שערי, והוא נעלם.
❀ ❀ ❀
אליוס לא בשום מקום שאני יכול לחשוב עליו, אז כנראה שהוא חזר לאולימפוס.
הפאזל שהוא הביא לי הוא פאזל מדהים, מעוטר בפרחים קטנטנים, עשוי מאבן שיש יפיפייה ומגולפים בו לבבות קטנים.
אני מחבק את אחת מחתיכות הפאזל שהוא נתן לי, ובוכה.
אני בוכה, כי אפילו עכשיו הצלחתי לאבד את אליוס.
אני בוכה, כי נישקו אותי בניגוד לרצוני.
אני בוכה, כי אני לא יודע איך אני יכול לתקן הכל.
אני בוכה, כי הצלחתי להיות שמח, וזפירוס פשוט בא ולקח זאת.
אני בוכה, כי דווקא שאני מצליח לתקן את הפאזל שלי, הוא מתרסק על הרצפה.
YOU ARE READING
under the sun (עברית)
Romanceכולם מכירים את אפולו. הוא אל השמש, הוא נגן מחונן, הוא צעיר יפה תואר, והוא מנהל מאות סיפורי אהבה במקביל. עד שהוא פוגש את יקינתון. יקינתון, נסיך צעיר ושובה לב, יפיפה אפילו יותר מאפולו עצמו, הוא חכם, רגיש, ובודד. עד שהוא פוגש את אפולו. אתם בטוחים כרגע...
