.בארמון, תככים ומזימות היו כמו לנשום, בשביל יושביו.
זה היה נורמלי לבגוד בחברך הטוב ביותר תמורת כוח ומעמד, כי בארמון לא יכלו להיות לך חברים טובים.
זה היה רק הגיוני להסתבך במעלילה עם שותפך לפשע.
אבל בארמון שבו גרתי, לא היו חברים קרובים ולא היו שותפים לצרה.
הארמון שלי שומם וחסר כל חבר ורעיו.
הוא בודד ומבודד, וכל שנותר לי זה להתאמן וללמוד, כי לא עירבו אותי בדבר.
הוא חסר מזימות וחסר תככים, כי בשביל זה צריך מספיק אנשים.
הוא חסר בגידות, כי בשביל בגידות צריך שיהיה במי.
לא היו מעלילות או עלילות, כי לא היה למי לספר סיפורים.
הוא היה ריק מאז ומתמיד, אז שגם אליוס עזב, לא הופתעתי.
אני לא יכול לומר שלא הייתי מאוכזב מכך שדווקא בפעם הזאת בחר להקשיב לי, אבל לאל אפולו יש דברים חשובים יותר מאשר לארח לי חברה.
חזרתי ללימודים והאימונים שאליהם הייתי רגיל, כי לא היה לי דבר אחר.
זה הרגיש כל כך בודד בלי נוכחותו המנחמת של אליוס לצידי, אך השתדלתי להתעלם.
זה הרגיש כל כך בודד, אז שלחתי את ידי אל עבר שיטת השכיחה הטובה ביותר שידעתי, וזרקתי את הכד על הקיר.
הופתעתי שעוד נשארו לי כדים, אך זה לא עצר בעדי מלזרוק את השישה שנותרו על הקיר גם הם.
הראשון מבינהם פגע בקיר בקול קטן ולא מספק, שבריו שלמים להפליא ומאחת החתיכות מנצנץ אליי ציור מביך להחריד שלי במצב אינטימי עם אדם שאני לא מזהה*.
אני מסיט את מבטי וזורק אל הקיר כד נוסף, שמתפרק לרסיסים קטנים ומסתיר את התמונה ההיא.
הכד השלישי פוגע בקיר בקול חבטה מדהים, שמצלצל בכל החדר. זה היה כד גדול, אז זה מפליא אותי שהצלחתי להרים ואף לזרוק אותו עד כדי שיברון כה מקסים.
הכד הרביעי קטן הרבה יותר מקודמו, ובכל זאת הרמתו מאמצת את שריריי. גם הוא מגיע עד לקיר, אבל פוגע בו בחולשה וכלל לא נפגע.
אני מחליט לגשת לשם ולקחת אותו, בכדי להטיח אותו כראוי. בדרכי לקיר אחת מחתיכות החרסינה הקטנות נכנסות לרגלי היחפה, ואני פולט צווחה גברית במיוחד.
תוך משהו כמו עשר שניות אני שומע דפיקה בדלת, ואחריה את קולו המודאג של איניאס ששואל "יקינתון! אוי, אלים, יקינתון, מה קרה?"
"הכל בסדר, ממש בסדר" אני מיבב, לופת את רגלי הדואבת.
"אני נכנס, טוב?" הוא שואל בחשש מעבר לדלת.
אני מהנהן, ורק אז נזכר שהוא לא רואה אותי.
"כן, בוא"
הוא פותח את הדלת וכמעט מיד נעצר בתדהמה.
"אלים אדירים, מה עשית פה?!"
"הו, זה יהיה בסדר, יש מי שינקה"
"אתה בטוח? בריאותם של רובם לקויה"
"מה? מי? כולם צעירים ובריאים!"
"רוב המשרתים פה קשישים וכבדי רגליים, רק אלה שמשרתים את משפחת המלוכה רעננים"
"באמת? מעולם לא ראיתי אותם!"
"הם משרתים במטבח או מנקים את החדרים שבהם אתה לא נמצא, תפקידם הוא להישאר בצללים"
"גם אביך כזה?"
"לא, הוא דווקא קרוב יותר אל המלך, כיוון שעובד באורוות. הוד מלכותו חובב סוסים מושבע"
"גם אתה כזה?"
"אני מעדיף למסור את ידיעותיהם של אלה הזקוקים לידע"
"אז שליח, בעצם?"
"כן משהו כזה."
"אם כבר מדברים, מה הגעת להביא לארמון?"
"מכתב מלוקאס מיור, הוד מעלתך. למעשה, התכוונתי להביא לך את המגילה ממש ברגע זה, ולאחר מכן לשוב לביתי. זה נמצא פה איתי"
איניאס גישש בכיס הטוניקה שלו והוציא משם מגילת קלף, מושיט לי אותה.
לקחתי אותה אליי והוא הנהן לעבריי קלות, פונה אל עבר היציאה.
"איניאס!"
הוא הפנה את ראשו אליי בשאלה
"תודה."
"אין בעד מה, נסיך" הוא חייך אליי
"זאת עבודתי"
❀❀❀
יקינתון היקר,
שלום, מה שלומך?
הדרך לכאן הייתה מעט קופצנית, אך אני מודה לך ולליווה על כך שהתעקשתם שאשאר פה עוד זמן, כיוון שעד לא מזמן הדרך הייתה בוצית בשל הגשם שהיה.
בכל אופן, מה שלומה של ליווה?
מה קורה איתך ועם אליוס?
התקדמת בלימודי הנבל והרפואה? אני בטוחה שכן, אתה מוכשר להדהים.
אתה חושב שאמנדה מחבבת אותי בחזרה? היום דיברנו והשיחה הלכה טוב, אבל ייתכן והיא משתדלת רק כי אני הנסיכה.
עכשיו הבנתי שבעצם כתבתי לך את שמה, אבל זה יהיה בזבוז של דף יקר למחוק את המשפט.
מקווה שהכל איתך נפלא!
נשיקות חבריות בלבד, מאיה.
❀❀❀
*התמונה למעלה זה הכד המדובר. וכן, אלה זפירוס ויקינתון, וכן, זה מזעזע.
YOU ARE READING
under the sun (עברית)
Romanceכולם מכירים את אפולו. הוא אל השמש, הוא נגן מחונן, הוא צעיר יפה תואר, והוא מנהל מאות סיפורי אהבה במקביל. עד שהוא פוגש את יקינתון. יקינתון, נסיך צעיר ושובה לב, יפיפה אפילו יותר מאפולו עצמו, הוא חכם, רגיש, ובודד. עד שהוא פוגש את אפולו. אתם בטוחים כרגע...
