לפעמים אני תוהה-
איך תהיה ההרגשה להחזיק את הנצח בכף ידי?
האם הוא יהיה כבד ונוקשה, כמשקל החיים והמוות, או דווקא קליל ועדין, כמו הפרחים והכוכבים בשמיים.
אולי הוא יהיה חסר משקל, כמו השמחה והעצב והדממה.
אולי הוא יהיה שם, אבל לא אוכל להרגיש אותו בכף ידי עד שיהיה מאוחר מדי, כמו האהבה והכאב הרחוק.
אולי זה ירגיש כמו להחזיק בידו של אדם אהוב- יפייפה ומרגש ומתוק.
האלים מחזיקים את הנצח.
הם שומרים עליו מכל משמר, ודואגים לו לכל מחסור.
ללכת יד ביד עם הנצח זה משכר ונפלא, הייתי בטוח.
אם כי הנצח לא טיפש.
יש מחיר ללצעוד עם הנצח.
אתה צריך לשמור על השמש ועל השמיים, שיעשו את תפקידם בעולם.
אתה צריך לשמור שיהיו גלים בים, וסערות על פני האדמה.
אתה צריך לשמור על הנצח כל כך טוב, שלעיתים רחוקות אתה זוכר לשמור על עצמך.
נדמה כעת שהנצח קליל כמו נוצה, או משב רוח או קצף הגלים.
הנצח העניק את כולו לירח ולשמש ולכוכבים.
הוא מחבק בתוכו את השמיים, ואת האדמה ואת הימים.
עד כדי כך, שכאשר אתה מחזיק את הנצח, אתה מחזיק בכף ידך את אלוהים.
זה מפחיד לצעוד עם הנצח.
אם כך, טוב שאני צועד רק עם האלים.
היה דבר נפלא, מנחם, בלהחזיק את ידו של אליוס, ולדעת שהיד הזאת החזיקה גם את הנצח.
לדעת שכל עוד אני יושב בחיבוקו, ידי בידו, לא יקרה לי שום דבר רע.
לנצח.
הסתובבתי אליו, נחלץ מחיבוקו, כדי להניח נשיקה עדינה על שפתיו.
הוא החזיר לי נשיקה, ברכות, כאליו אני עשוי זכוכית, ואז התנתק ממני והטה את ראשו קלות, כשואל, וחיוך קטן על פניו.
"מה?" חייכתי אליו בחזרה, מצחקק.
"אתה יפה, אתה יודע?"
"תודה. גם אתה יפהפה"
"אפילו לוהט!"
"אוי, תשתוק."
"לעולם לא"
"אני אוהב אותך. כאילו, ממש."
"גם אני אוהב אותך, פרח"
"לנצח?" חייכתי אליו.
"לנצח."
התרפקתי חזרה אל תוך חיבוקו, והוא הוסיף עוד משפט, ממלמל.
YOU ARE READING
under the sun (עברית)
Romansכולם מכירים את אפולו. הוא אל השמש, הוא נגן מחונן, הוא צעיר יפה תואר, והוא מנהל מאות סיפורי אהבה במקביל. עד שהוא פוגש את יקינתון. יקינתון, נסיך צעיר ושובה לב, יפיפה אפילו יותר מאפולו עצמו, הוא חכם, רגיש, ובודד. עד שהוא פוגש את אפולו. אתם בטוחים כרגע...
