אורורה
אני מוציאה את המאפים שיצאו מהתנור כדי לשים אותם על המדפים,אני שומעת את הפעמון של פתיחת הדלת שמסמן שמישהו נכנס. אני מסתובבת כדי לראות מי זה.
מת׳יו,לקוח קבוע אצלנו שבא באותם ימים,באותם שעות,ולוקח את אותם דברים. אני מחייכת אליו וניגשת אל הקופה,הוא מביא לי את המאפים ואני מעבירה אותם בקופה,אומרת לו את המחיר וצופה בו הולך ויוצא מהמאפייה.
אני ממשיכה לעשות את דבריי כשאני רואה את קמרון בזווית עיניי,״ריי,בקרוב בא לפה חבר שלי,אני צריך ללכת לכמה דקות אז יש מצב את תביאי לו את זה?״ הוא מגיש לי מסמך שבתוכו דפים,ואני מהנהנת לו ״איך אני ידע שזה הוא?״ אני שואלת אותו,״את כבר תביני״ קמרון אומר לי.
קמרון יוצא מהחנות ובנתיים נכנסים כמה לקוחות ואני ממשיכה בשלי,לרגע אני מסתכלת בטלפון כי אני רואה הודעה מסבתא,אבל אז אני שומעת את הפעמון ומסתכלת לראות מי נכנס.
אלוהים,אני חושבת שזה הגבר הכי חתיך שראיתי בחיים שלי.
השיער שלו בצבע שחור,יש לו עיניים חומות כהות,ואפשר לראות דרך החולצה השחורה שלו את השרירים ואת הידיים המלאות קעקועים,יש לו אקדח בחגורת מכנסיו,הוא נראה קשוח וקר כזה.
הוא מתקדם לעבר הקופה ואני מתעשתת על עצמי,ומחייכת בנימוס. ״אני יוכל לעזור לך במשהו?״ אני שואלת אותו. הוא פשוט מסתכל עליי,ואז מסתכל לעבר המסמך שנמצא לידי ליד הקופה.
אני מביאה לו את המסמך ושואלת אותו,״אז אתה חבר של
קמרון?״ הוא פשוט מהנהן ואני ממשיכה לדבר ״אני אורורה,אני עובדת איתו פה,אני חברה שלו גם,מה השם ש-״ אני קוטעת את עצמי שאני מבינה שאני מדברת יותר מדיי. ״סליחה על זה,אני נוטה לדבר יותר מדיי,אבל מה השם שלך?״ אני אומרת,הוא פשוט מסתכל עליי במבט ריק,זה דיי חצוף להתנהג ככה כשמישהו מדבר אלייך.
הוא פשוט מסתובב עם המסמך בידו ויוצא מהמאפייה,ולוקח לי זמן להבין מה קרה פה הרגע.
~
״אז יש עוד משהו שתרצי לספר לי עליו?״ איזבלה,הפסיכולוגית שלי,שואלת. אני איתה בפגישה עכשיו לאחר שלא נפגשנו שבועיים. ״הלכתי לבקר את ההורים שלי לפני כמה ימים.״ אני מספרת לה,״אני רעה אם אני כבר לא בוכה כשאני נפגשת איתם?״ אני שואלת אותה.
״בכלל לא,לא צריך תמיד לבכות כשאת מבקרת אותם. זה לא אומר שאת לא מתגעגעת אליהם או שהם לא חסרים לך,כנראה פשוט עברת את השלב הזה״ היא אומרת לי,לוקח לי רגע לחשוב על הדברים שהיא אומרת ולעכל.
אנחנו ממשיכות ככה עד שהזמן נגמר,אני נפרדת ממנה ויוצאת מהמבנה,רואה את ליאון מחכה לי בחוץ. ״היי ליאו,חשבתי שאתה לא תוכל לאסוף אותי היום״ אני אומרת לו כשאני ניגשת לחבק אותו,״סידרתי כמה דברים כדי שאני יוכל לאסוף אותך בסוף מתוקה״ הוא אומר לי בחיוך ואני נכנסת לרכב בזמן שאנחנו מתחילים לנסוע.
״איך הלך עם איזבלה?״ הוא שואל אותי,״הלך טוב,היא אמרה שיש שיפור״ אני אומרת לו בשקט,״פגשתי היום מישהו״ אני אומרת לו,הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מבינה,״מי?,איפה?״ הוא מתחיל לשאול.
״אין לי מושג מי זה,הוא חבר של קמרון,קמרון ביקש ממני לתת לחבר שלו איזה מסמך כי הוא היה צריך ללכת,אבל הוא לא דיבר או משהו,דיי חצוף״ אני אומרת לליאון והוא מהנהן.
הוא חונה מחוץ לבית וכשאני רואה שהוא לא מתכוון לצאת אני שואלת אותו ״אתה לא מתכוון להיכנס?״,הוא מניד בראשו ״אני צריך ללכת לטפל בכמה דברים לפניי סוף היום,אבל תמסרי לאמא שאני אוהב אותה״ הוא מתכוון לסבתא,אבל אני כבר מבינה.
אני נכנסת לבית ורואה את סבתא במטבח,אני ניגשת אליה ונותנת לה נשיקה בלחי. ״איך היה היום בעבודה?״ היא שואלת אותי,״הכל היה בסדר,אני עולה למעלה,יש לי עבודה שאני צריכה להגיש באחד השיעורים שלי״ אני אומרת לה בחיוך,היא מהנהנת ואני ניגשת למעלה.
אני פותחת את הלפטופ שלי,ומתחילה לעבוד על משימת התחקיר שאני צריכה להגיש,אני עושה הפסקות בין לבין ולפתע שומעת צלצול מהטלפון שלי,אני מסתכלת לראות מי התקשר ואני רואה את שכתוב קמרון על המסך,ואני עונה.
״היי קאמ,רצית משהו?״ אני שואלת אותו,״אני מצטער אם החבר שלי התנהג לא יפה אלייך,הוא סתם קר לאנשים״ הוא אומר לי,אני מחייכת ומשיבה לו ״זה בסדר קאמ,זאת הסיבה שרצית להתקשר?״ אני שואלת.
״לא,רציתי לבדוק מה שלומך אחריי הפגישה עם איזבלה,וגם אני יודע על המשימה שאת צריכה להגיש,שלחתי לך קישור לכתבות שיכולות לעזור לך״ אני יכולה לשמוע את החיוך בקולו,״תודה קמרון״ אני אומרת לו בחיוך,אנחנו מחליפים כמה מילים ואז הוא מנתק.
אני פותחת את הטלפון לראות מה שהוא שלח לי ואני מתחילה
לעבוד על המשימת כתיבה.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
