לאונרדו
אני חושב שאני מכור,אני לא יודע מה אורורה שמה בעוגיות האלו אבל זה בין הדברים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי.
אני מסתכל על הקופסת עוגיות שאורורה השאירה על השולחן שלי,ונזכר במה שקרה.
אני לא רציתי שהיא תלך,אני לא מכיר את ההרגשה הזאת.
אבל זה מרגיש כשהיא פה,זה יותר רגוע.
האור שהיא מקרינה ומביאה לחדר ברגע שכף הרגל שלה דורכת זה משגע אותי.
אני ממשיך לעבור על מסמכים ודפים שצריך,וכשמגיע הערב אני נכנס לרכב,אין לי חשק לחזור הביתה. אני מתניע את הרכב ונוסע לכיוון מקום קצת מרוחק מהעיר,שיש בו אגם גדול.
לפעמים כשאני רוצה לחשוב,או סתם שקט אני נוסע אל האגם הזה.
אני ממשיך בנסיעה השקטה עד שאני מגיע לחנייה שקצת רחוקה מהמקום הזה.
זה יישוב קטן,יש כאן מגורים,אני מניח שכל מי שגר פה רצה קצת שקט מהעיר ובא לפה.
אני נועל את האוטו והולך לכיוון האגם,הנעליים שלי קצת מתלכלכות כי ירד גשם לא מזמן והאדמה פה רטובה,אבל זה לא משנה לי.
אני ממשיך ללכת ושוקע במחשבותיי
״מהר יותר!״ אני אומר בחיוך גדול לאבא שלי כשהוא מנדנד אותי בנדנדה בגינה שלנו,״אתה רוצה להגיע לשמיים לאו?״
אבא שואל אותי בזמן שהוא צוחק.
״כן!!״ אני אומר לו,אמא צופה בנו מהצד ומחייכת.
אבא ואמא הבטיחו לי שהם יבלו את כול היום איתי מאחר ואני בחופש מהגן ומשעמם לי להיות לבד,והבייביסיטרית שלי גם מתחילה לשעמם אותי.
לאחר כמה זמן שאבא מנדנד אותי אנחנו יורדים ואני רץ לכיוון האופניים החדשים שהם קנו לי ליום הולדת,כל החברים שלי קינאו בי כשהראתי להם את האופניים,גם יש לי קסדה מיוחדת.
לפני כמה ימים התחלתי לנסוע בלי גלגלי עזר,אני עדיין לא כל כך טוב בזה,אז אבא עומד לצידי לאורך כל הנסיעה.
כשאנחנו חוזרים הביתה בערב אני כבר מותש יותר,ואמא אומרת לי שאני צריך ללכת להתקלח.
אני מסיים להתקלח ולהתארגן לקראת השינה ואז הדלת של חדרי נפתחת,אמא ואבא נכנסים בחיוך,הם מאחלים לי לילה טוב ונושקים למצחי.
אני מתעורר מהבהייה הממושכת שלי ומהזיכרון הזה,אני קצת מזיע והאגרופים שלי קפוצים,אני נושם נשימות עמוקות וממשיך ללכת לכיוון האגם.
כשאני מתקרב אני רואה מישהו יושב על נדנדה שמחוברת לעץ ענק,שהענף הזה ממש מעל האגם עצמו,שככה אם הבן אדם נופל מהנדנדה,הוא נופל לאגם.
אני לא מזהה את הדמות הזאתי כי היא דיי רחוקה,אבל כשאני ממשיך להתקרב בשקט אני מזהה את הדמות.
זאת אורורה,אתם בטח צוחקים עליי.אבל היא בכל מקום שאני נמצא בו בזמן האחרון,ואני אפילו לא רוצה לשאול למה במקום הזה דווקא,מכל המקומות.
אני עוד יתחיל לחשוב שאורורה עוקבת אחריי,אני מחייך חיוך קטן לעצמי.רק היא-אישה שבקושי החלפתי איתה חמישה משפטים, תצליח לגרום לי לחייך.
בטעות אני דורך על איזה ענף שכנראה עשה רעש חזק מדיי כדי לעורר את תשומת ליבה והיא משמיעה קול בהלה,ומסובבת את ראשה לאחור כדי לראות מה זה.
כשהיא רואה אותי אני מבחין בהפתעה בעיניה,״לאו...״ היא אומרת. היא מסתובבת לכיווני,״אתה יכול רק לתפוס לי את הטלפון כדי שאוכל לחזור לאדמה?״ היא שואלת אותי,אני מהנהן
היא זורקת לכיווני את הטלפון שלה ואני תופס בקלות,היא נופלת לכיוון האגם ומתחילה ללכת לכיווני,היא יפייפיה,בשמלה לבנה,כשהיא הולכת ככה כשהמים מגיעים עד לקו המותן שלה,והשיער הכהה שלה נע קצת ברוח הקלה,היא נראית כמו מלאך.
היא מושיטה את ידה לכיווני,ללא מילים מבקשת שאני יעזור לה ואמשוך אותה,ואני עושה את זה בלי תלונות.
״אז...״
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
