אורורה
אני נשענת על השיש לצד לאונרדו,שבנתיים מבשל משהו ואני רק מסתכלת עליו מהופנטת,אני בטוחה שאפשר לראות את הלבבות בעיניים שלי.
אחרי שלאונרדו מסיים להוסיף כל מיני תבלינים,הוא פונה אליי ומחייך אליי,מנשק את שפתיי בעדינות ולאט לאט הנשיקה הזאתי הופכת להתמזמזות,אני מכורה לנשיקות שלו.
בין נשיקה לנשיקה אני אומרת לו בהתנשפות ״האוכל ישרף״,כמובן שהוא לא מתייחס אליי וממשיך לנשק אותי,לאט לאט הוא עובר לנשק את צווארי וקולות בלתי נשלטים יוצאים מפי.
״לאו...״ אני נאנחת בעדינות והוא מתנתק ממני בבת אחת בחיוך שמשגע אותי,אני מסתכלת עליו בבלבול,לא מבינה למה הוא עצר,״האוכל...״ הוא אומר בגיחוך ואני מגלגלת את עיניי.
עד שהאוכל יהיה מוכן אני בנתיים עושה לעצמי סיור בבית הענק שלו,כשדאסטי עוקב אחריי עם צעצוע בפיו. אני עוברת בסקרנות בין חדר לחדר עד שאני שומעת את לאו קורא לי ואני חוזרת למטבח.
הוא עומד עם הגב אליי,הוא החליף את הבגדים שלו והוא רק עם מכנסיים אפורים בלי חולצה,אני יכולה לראות את הקעקועים שלו והחזה השרירי שלו,גם את הצלקות כמובן,אבל זה כל היופי שבו.
אני באה אליו מאחור ומחבקת אותו,מנשקת את הכתף שלו ומעבירה את אצבעותיי על אחד הקעקועים שלו,קעקוע של עקרב.
״יש לזה משמעות?״ אני לוחשת לו ומנשקת את אזור הקעקוע והוא מניד בראשו,״לזה ספציפית אין,אבל יש לי קעקועים שכן יש להם״ הוא אומר לי ואני מהנהנת,למרות שהוא לא רואה אותי.
אני עוברת להתיישב על הכיסא הגבוה על יד האי במטבח,לאונרדו מגיש לשנינו את האוכל ואנחנו אוכלים בדממה,אני מחליטה לתת לו קצת את השקט,אני יכולה להבין שאחריי שהוא לא דיבר כל כך הרבה זמן,למרות שאני לא מכירה את הסיפור,אבל זה בטח קשה פתאום לחזור ישר לדבר.
𝜗𝜚
אחריי שנשארנו כמה שעות טובות בבית של לאונרדו,הוא הסיע אותו בחזרה הביתה ועכשיו אנחנו יוצאים מהרכב לכיוון הבית.
אני פותחת את הדלת בעזרת המפתח שלי כשלאונרדו מאחוריי,ליאון עומד בפתח הבית כאילו הוא עמד בדיוק לצאת.
הוא מעביר את עיניו בנינו בחשד,״לאן הלכתם?״ הוא שואל אותי בטון חושד,אני מגלגלת את עיניי בחיוך ״ליאו,תפסיק לדאוג. אנחנו רק ידידים״
״יש לי תחושה שאת מתכוונת להגיד "רק ידידים,בנתיים"״ ואני מגחכת,לאונרדו נשאר מאחוריי בשקט,לא אומר מילה. ליאון מביט לשמיים,כאילו מחפש סיוע אלוהי ביאוש,ואז מעביר את מבטו חזרה אלינו.
״בלי התגנבויות,בלי לעבור על החוקים,להתנהג יפה,לחזור הביתה בשעות הגיוניות,יש מבין?״ ליאון אומר ואני כבר אומרת לו בייאוש ״הבנתי!״ ומושכת את לאונרדו איתי תוך כדי הביתה.
אנחנו עולים במהירות לחדר ואני נועלת אחרינו,ברגע שלאונרדו שומע את הרעש של הנעילה הוא מרסק שפתיו עליי,אלוהים הבחור הזה לא מפסיק.
מיאו!
שנינו מתנתקים במהירות,אני מסתכלת לכיוון המיטה שלי רק כדי לראות את החתול העצלן שלי שוכב שם כאילו זאת המיטה שלו.
״אלוהים אני יהרוג אותך חתול״ לאונרדו אומר לו ואני אומרת בהתגוננות,״השם שלו זה גורדו,לא חתול״.
הוא מסתכל לכיווני בחיוך,כאילו הוא יודע סוד שאני לא יודעת,״את יודעת מה זה גורדו,כן?״ הוא אומר בגיחוך ואני מסתכלת עליו בבלבול.
״חמוד?,מתוק?.לא יודעת,אני לא מבינה בספרדית אבל ככה ליאון קרא לו,לפעמים ליאון מתנהג כאילו הוא לא סובל את גורדו,אבל אני יודעת שהוא אוהב אותו.״ אני עוצרת את עצמי כשאני מבינה שאני מדברת יותר מדי
״בייב,גורדו זה שמן. ליאון קרא לחתול שלך שמן פשוט בשפה אחרת״ לאונרדו אומר ומתאפק לא לצחוק בזמן שאני מסתכלת עליו בשוק.
אלוהים אדירים אני חושבת שעבדו עליי כל החיים שלי.
יום העצמאות שמח🇮🇱!
תודה לכולכם שאתם קוראים את הסיפור שלי ומצביעים,זה אומר המון בשבילי💙🤍
תעקבו אחריי בטיקטוק coralbooks🩵
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
