אורורה
זה כבר שלושה שבועות שאני ולאונרדו יוצאים ביחד,אנחנו נפגשים כל יום,לפעמים הוא לוקח אותי למקומות מיוחדים או שאנחנו סתם מסתובבים.
הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה אתמול בערב שהוא החזיר אותי הביתה אחריי שהלכנו ביחד למסעדה מפוארת,למרות שאני התעקשתי שאני לא צריכה את כל הדברים המפוארים האלו,אבל לאונרדו לא מוותר לי.
כרגע אני במטבח אצלי בבית,סבתא מתנדבת בספרייה וליאון עובד,עוד שבוע אישתו,סוואנה,חוזרת מהטיול עסקים שלה ואני יכולה לראות את ההתרגשות בעיניו,כמה שהוא מחכה לה.
הכנסתי את העוגיות לתנור.שאפיתי במיוחד ללאונרדו,אני מתכננת להביא לו למועדון בהפתעה. בנתיים אני מחכה,מלטפת גם את גורדו העצלני שבא בשביל האוכל.
רעש של פתיחת דלת קוטע את מחשבותיי,אני מסתכלת בבלבול לעבר הכניסה,אף אחד לא אמור להיות בבית כרגע לפי מה שאני יודעת,אני רואה את ליאון נכנס ונשיפה של הקלה יוצאת מפי.
״ליאון,לא ציפיתי לך״ אני מתקדמת לעברו לחבק אותו,הוא מנשק את ראשי,״מצטער,מתוקה. סוואנה הקדימה את הטיסה שלה למחר אז יצאתי מהעבודה מוקדם יותר,רק רציתי לראות שהכל בסדר ואני חוזר לעיר.״ הוא מתנתק מהחיבוק ואני מסתכלת לתוך עיניו.
״אתה יכול לחכות כאן קצת כמה דקות?,אני רוצה לבקר את לאונרדו״ אני שואלת בחיוך קטן,זה לא סוד שדוד שלי לא מתלהב מהרעיון של כל זה. יותר נכון הוא לא מתלהב מהרעיון של לאונרדו.
הוא מהנהן והולך להתיישב בסלון,אני חוזרת למטבח והולכת לכיוון התנור,שמה כפפות ומוציאה את העוגיות מהתנור בזהירות,ניסיתי שזה יצא בצורה של לב,טוב נו.לפחות ניסיתי.
לאחר כמה דקות שאני מחכה שזה יתקרר קצת,אני שמה את זה בתוך קופסה ומורידה את הסינר מגופי. אני מנקה את כל המטבח אחריי כל הבלאגן שעשיתי פה,סבתא אומרת שאני תמיד משאירה את המטבח כאילו עברה פה מלחמה.
אני הולכת לסלון וקוראת ללירון שאפשר לצאת ואנחנו נכנסים לרכב שלו. ״הוא מתנהג אלייך טוב?״ ליאון מפר את הדממה,אני מסתכלת עליו ובוחנת את הפרצוף שלו,״הוא מתנהג אליי טוב ליאון״ אני אומרת בשקט קצת.
הוא עוצר ברמזור ונאנח,״מתוקה,את יודעת שאני דואג לך. לעזאזל את גדלה כל כך מהר,אני זוכר אותך קטנטונת,טוב. את עדיין קטנטונת,היית רוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר ולא נתת לאבא שלך לעזוב אותך לשנייה מהפחד שתפלי״ הוא מעלה זיכרונות שגורמים לי לחייך,אני חושבת שזאת בין הפעמים היחידות שמזכירים לי את אמא ואבא ואני לא בוכה בהם.
הוא מנשק את ראשי וכשהרמזור מתחלף לירוק הוא ממשיך לנסוע ואני משעינה את ראשי על החלון,ומסתכלת על העצים החולפים שלאט לאט הופכים לבניינים ואזורים עירוניים.
ליאון חונה מול המועדון ואני נפרדת ממנו בנשיקה על לחיו,אני יוצאת מהרכב והוא מתחיל לנסוע,הקופסת עוגיות בידיי,אני לבושה בבגדים דיי פשוטים וצמה רופפת,אולי הייתי צריכה להחליף?.
אני נכנסת למועדון,יש פה אולי לפחות 5 אנשים לא כולל מי שעובד בבר,אור יום בחוץ והמועדון הזה הופך להיות פרוע רק בלילה.
אני נכנסת לשירותים מהר,מניחה את הקופסא בצד ומסתכלת על עצמי במראה,אני מסדרת קצת את בגדיי ומפזרת את הצמה שלי,השיער שלי קצת פרוע אבל זה לא מפריע לי.
אני הולכת לכיוון המשרד של לאונרדו בחיוך,מחכה לראות את התגובה שלו כשהוא יראה אותי,אני מרוגשת מדיי כדי לדפוק על הדלת ואני נכנסת,לאט פותחת את הדלת ותוך כדי מדברת.
״סליחה שלא דפקתי על הדלת לאו,אבל בא-״ אני קוטעת את עצמי כשאני מסתכלת על המַרְאֶה המופיע מול עיניי.
לאונרדו עומד ליד שולחן משרדו,כשבחורה בלונדינית מנשקת אותו והוא מחזיק במותניה,אני מעבירה את עיניי עליו ועלייה במהירות,דמעות עולות בעיניי ואני מתחילה להתנשף בכבדות.
לאונרדו מתנתק ממנה במהירות ומסתכל עליי בשוק,כאילו הוא לא ציפה לי,אני מפילה על הרצפה את העוגיות שהכנתי לו ביחד עם הפתק הקטן שכתבתי לו,שרציתי שהוא יקרא אותו,כתבתי לו שם את כל מה שאני חושבת עליו,כדי לשפר לו את המצב רוח אם יעבור עליו יום רע.
אני רצה במהירות מהמשרד ויורדת במדרגות מהר,כמעט מחליקה בגלל שאני לא רואה כלום מהדמעות,צעדי ריצה נשמעים מאחוריי אבל אני לא מתייחסת אליהם.
לאונרדו מצליח להשיג אותי ותופס במרפקי כדי לסובב אותי אליו,אבל אני משחררת את עצמי מהר ממנו ומתחילה ללכת מהר.טיפשה,כאילו שמישהו יאהב אותך אי פעם,מה ציפית?.
״אורורה,תעצרי בבקשה״ אני שומעת קול עמוק וצרוד קצת שגורם לי לקפוא במקומי.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
