אורורה
אני יושבת בחדרי על המיטה ומסתכלת בסדרה בטלוויזיה כשבחוץ יורד מבול חזק מאוד,אני לא סובלת את הגשם ואת הרעשים החזקים,זה מחזיר אליי יותר מדיי זיכרונות רעים.
בזמן שאני מסתכלת על הסדרה אני תוך כדי סורגת גם שמיכה שאני כבר חצי שנה עובדת עליה,סבתא לימדה אותי לפניי כמה שנים לסרוג וזה עובד לטובתי.
אני שומעת צלצול של הודעה מהטלפון ואני מרימה אותו כדי להסתכל מי זה.
קמרון: מחר אם אני מחזיר אותך אנחנו נצטרך לעבור דרך העבודה השנייה שלי,את עדיין רוצה לנסוע באוטובוס או שאת תבואי איתי?
אני מסתכלת על ההודעה ומגיבה במהירות,אני תמיד אחת שעונה במהירות,גם כשמישהו מתקשר אין סיכויי שאני לא עונה אלא אם כן אני באמצע משמרת או עם איזבלה ואז אסור לי.
אני: זה אומר שסוף סוף תתן לי לראות במה אתה עובד כשאתה לא במאפייה?
קמרון: רק אם תתנהגי יפה😉
אני מחייכת לעצמי ולא מגיבה על זה,סוגרת את הטלפון ומתכוונת לעצום עיניים כשפתאום יש רעש חזק של ברק,אני לרגע קופאת. נבהלת ורועדת ומסתכלת סביבי לא יודעת מה לעשות,דמעות זולגות מעיניי.
אני נושמת נשימות עמוקות,״תזכרי על מה איזבלה התאמנה איתך״ אני לוחשת לעצמי,הדלת נפתחת לרגע ואני רואה את ליאון עומד בדלת,בגלל הגשם החזק הוא בחר לישון פה במקום לחזור לעיר.
הוא יודע מה קורה לי ועם מה אני מתמודדת,הוא מתקרב אליי ומחבק אותי ״ששש... רורי את כבר לא שמה יותר״ הוא לוחש לי באוזן כשהוא מלטף את ראשי ואת הגב שלי,אני פשוט בוכה לכתף שלו עד שאני נרגעת ואני שומעת שגם סבתא נכנסה לחדרי,היא מצטרפת לחיבוק שלנו ואז אנחנו מתנתקים.
״נרגעת?,את רוצה שאני יביא לך משהו?״ סבתא מתחילה לשאול אותי,אני מנידה את ראשי ואומרת ״רק את בילי,הוא על השולחן.״ אני אומרת להם,ליאון הולך להביא את בילי,הבובת ארנב שאמא סרגה לי,אני מחבקת אותו אליי וליאון מחייך למראה הזה.
ליאון לא הצליח להביא ילדים עם אשתו,שכרגע נמצאת בחו״ל בגלל העסקים שהיא עובדת בהם. הוא תמיד ראה בי כבת שלו ולאחר שאבא שלי,אח שלו,מת מהתאונה. הקשר שלנו התחזק.
הם יוצאים מחדרי לאחר שאני נרגעת,אני מחבקת את בילי אל גופי וחוזרת לישון,הגשם בחוץ קצת נרגע.אני נשכבת ועוצמת את עיניי,נרדמת לשינה עמוקה.
~
אני יושבת באחד הכיסאות במאפייה,כשאני מחכה לקמרון שיסיים את המשמרת שלו ואז נוכל לצאת,אני מתעסקת בטלפון בנתיים עד שהוא יסיים.
״יאללה ריי,בואי״ קמרון אומר לי כשהוא ניגש לכיווני. אני קמה והוא שם את ידו על כתפי בחיבוק צדדי כזה,ואנחנו הולכים לכיוון האוטו שלו.
אני נכנסת והוא מתחיל לנהוג,אני רואה שאנחנו נכנסים לרחוב של מלא ברים ומועדונים,רחוב שבדרך כלל יש בו מסיבות בלילה,אבל עכשיו אור יום,אני רואה אותו חונה ליד מבנה כזה של מועדון ענק.
״בואי,אנחנו נכנסים מהכניסה האחורית״ קמרון אומר לי כשאני הולכת איתו ואני פשוט לא שואלת למה ועוקבת אחריו,אנחנו נכנסים ואני מסתכלת סביבי.
אין הרבה אנשים פה,אני מניחה כי זה שעות יחסית מוקדמות ויש אור בחוץ. אנשים מסתכלים עליי יחסית מוזר,כולם כאן עם בגדים שחורים וקעקועים. אני מסתכלת לראות אם יש עליי משהו ולא רואה כלום,אני עם סוודר חום וחצאית שחורה קצרה,גרביונים שחורים ומגפיים שחורות.
קמרון מושך בידי ומוביל אותי לכיוון מדרגות שלא שמתי לב שיש פה,יש פה מסדרון והוא מוביל אותי לחדר האחרון מצד שמאל,הוא פותח את הדלת ואני רואה פה משרד,דיי גדול,יש ספה שחורה בצד ומדפים של ספרים,מאחוריי כיסא המנהל יש חלונות גדולים שאפשר לראות את העיר.
קמרון קוטע אותי מהבהייה,״תשארי פה ואל תצאי,אני רק מסיים משהו ואני בא״ הוא אומר לי,אני מהנהנת וממשיכה לעמוד ולהסתכל,הוא יוצא מהחדר.
לאחר כמה דקות שאני מסתכלת על העיר מהחלונות הגדולים אני שומעת את הדלת נפתחת,אני מסתובבת אלייה בחיוך ״קאמ-״ וקוטעת את עצמי כשאני רואה את מי שנכנס,וספויילר קטן,זה לא קמרון.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
