יופי נצחי

פרק 5

לאונרדו

אני עומד בפתח הדלת של משרדי ומסתכל על הבחורה שנמצאת במשרדי,שלא ציפיתי לה בשום אופן. ראיתי אותה בעבר,היא חברה של קמרון מהמאפייה,אנחנו פשוט ממשיכים לבהות אחד בשני.

אני סורק את גופה בעיניי,אני לא אשקר,היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. עיניים כחולות ושיער חום כהה וארוך,היא לבושה בסוודר חום וחצאית שחורה קצרה,קצרה מדיי לטעמי הייתי אומר,מגפיי עקב,אני ממשיך לבהות עד שאני שומע את קולה מדבר.

״היי... זה אתה,אני זוכרת,מהמאפייה,זוכר אותי? אורורה. לא דיברנו שנפגשנו,עדיין לא אמרת לי את שמך״ היא אומרת לי,אני פשוט בוהה בה ולא עונה.

לפתע אני שומע את קמרון מאחוריי נכנס גם אל המשרד,הוא מעביר את עיניו ביני לבין אורורה ולפתע מחייך,״מצטער בוס,לא רציתי שריי תישאר בחוץ,אני כבר מסיים ואנחנו הולכים,רק רציתי לקחת משהו מהמשרד שלך.״ קמרון אומר לי

אם זה היה מישהו אחר,כבר מזמן הייתי הורג אותו מעצבים,אבל קמרון זה לא כמו כל אחד,ככה גם עם ג׳ייסון ואנזו,יש לנו חבורה משלנו,מאז שאנחנו צעירים.

אורורה פשוט ממשיכה להסתכל עליי,ואז על קמרון,וככה היא ממשיכה. קמרון בא לצאת מהמשרד לא לפני שהוא מביט בה שוב ואומר,״דרך אגב,הוא לא מדבר בכללי,אל תקחי את זה קשה.״ הוא קורץ לה ויוצא מהמשרד.

אני הולך לכיוון הכיסא שלי ומתיישב בו,היא עדיין עומדת,מנסה לעכל רגע מה שהוא אמר לה,למרות שאני לא מבין מה יש,אני לא מדבר מאז שאני זוכר את עצמי,מאז מה שקרה.

לרגע העיניים שלה נדהמות והיא אומרת ״אני כל כך מצטערת,לא ידעתי שאתה אילם,רגע,אתה אילם נכון? לא יודעת,אני מצטערת,חשבתי שאתה סתם מתנהג חצו-״ אני קוטע אותה בכך שאני מרים את ידי

״אז אני אלך,מצטערת שוב,אני לא יפריע,אני אחכה לקמרון בחוץ״
היא אומרת שוב,היא מסתובבת מהר ומתחילה ללכת לכיוון הדלת,אני לא יודע מה לעשות כדי להעיר את צומת ליבה,מאחר ואני לא מדבר,אז אני מחליט לזרוק עט לכיוון שלה,וזה פוגע בראשה.

״אאוץ!,זה לא היה מכבד״ היא אומרת לי בכעס שאני מנחש שהוא ציני,אני כותב על דף ריק שנמצא אצלי על השולחן משהו;את לא צריכה ללכת,את יכולה לחכות פה עד שקמרון מסיים,תשבי על הספה אני מביא לה את הדף והיא מסתכלת וקוראת ואז מסתכלת לכיוון שלי,היא הולכת לשבת על הספה ומסתכלת סביב

אני נותן לה 10 שניות לפחות עד שהיא תפתח את הפה שלה שוב.
10...9...8...7...6...5...4...3...2...-
״אז אני עדיין לא יודעת את השם שלך״ היא אומרת שוב,אני חושב שיחסית לבן אדם ממוצע,היא מדברת יותר מדיי.

אני כותב לה שוב פעם על הדף; לאונרדו והיא מסתכלת וקוראת ״לאונרדו...שם יפה,אני יכולה לקרוא לך לאו?,אתה יכול לקרוא לי רורי או ריי או וואטאבר,אה רגע,מצטערת,אני כל כך מטומטמת״ היא לוחשת לעצמה את החלק האחרון שהיא מבינה שאני לא באמת יכול לקרוא לה בשמות.

גופי מתקשח והמבט שלי הופך לקר,אף אחד לא יכול לקרוא לי לאו,זה מביא לי יותר מדיי זיכרונות,רק ההורים שלי היו קוראים לי ככה. אני מניח שהיא שמה לב כי היא סוף סוף סותמת.

אני מתעסק במיליון הדפים שאני צריך לעבור עליהם,מדיי פעם מסתכל גם במחשבי.הדלת של המשרד נפתחת ואני רואה את ראשו של קמרון מציץ ממנה ״בואי ריי,מצטער שלקח הרבה זמן״ הוא אומר לה,היא מחייכת אליו חיוך שווה לב,ומתקדמת לכיוונו,״ביי בוס״ הוא אומר לי וקורץ,״ביי לאונרדו״ הקול העדין שלה אומר לי.

הם יוצאים מהמשרד ואני ממשיך בעבודה הרבה שנשארה.
ומשום מה לא מצליח להוציא מראשי את הילדה שראיתי רק פעמיים בחיים שלי,ועדיין היא במחשבותיי.