אורורה
לאונרדו נישק אותי,וזאת הייתה ההרגשה הכי מדהימה שהרגשתי עד עכשיו,אני יודעת שהוא ניסה להשתיק אותי מהבכי שלי ולהסיח את דעתי,וזה עבד לגמרי.
מתחילת הבוקר אני ישבתי על הספסל מול הקברים ובכיתי,אף אחד לא יודע איזה יום זה היום בשבילי,או למה אני לוקחת ימי חופש רק בתאריכים קבועים בשנה,גם לא קמרון או ג׳וליה.
אני ולאונרדו חזרנו לשבת על הספסל אחריי הנשיקה,אני כל הזמן מניחה את היד של השפתיים,זה מרגיש כמו חלום,לאו מניח את ידו על הכתף שלי ומשעין את ראשי על כתפו,ואנחנו פשוט נשארים ככה בשקט.
𝜗𝜚
כבר הגיע הערב,הצלחתי לשרוד עד עכשיו,כל זה רק כי לאונרדו נשאר איתי לאורך כל הדרך מאז שהוא הגיע,מדי פעם הוא נשק לראשי וניחם אותי במגעו.
השעה מאוחרת מדיי,ואני אומרת ללאו להגיע לרכב ואני יגיע עוד כמה דקות,אני רוצה להיפרד מההורים שלי. הוא מקשיב לי והולך,לאחר שאני רואה שריק פה אני מסובבת את מבטי אל ההורים שלי.
אני לא יודעת מה להגיד,זה הופך אותי לבת רעה?,אני אמורה להגיד להתראות?,או לדבר איתם,זה נשמע מטופש,כמובן.
אני לא רוצה שלאונרדו יחכה יותר מדיי,אז אני מדברת דיי זריז,אבל אני בטוחה שהם מקשיבים לי מלמעלה,הם תמיד מקשיבים.
״היי,אמא..אבא״ אני אומרת בעדינות,״עבר 12 שנה..״ אני מושכת באפי. ״אני הכרתי בחור מקסים,הוא היה איתי היום,כל הזמן. א-אנחנו התנשקנו״ אני לוחשת את החלק האחרון של המשפט.
״אני יספר לכם יותר בהמשך,הוא מחכה לי,אני בטוחה שתאהבו אותו״ אני מחייכת חיוך קטן,אומרת מילים אחרונות ונפרדת מהם.
לאונרדו מחכה לי בכניסה לבית קברות,עומד שם ומסתכל עליי הולכת לכיוונו,אני מגיעה אליו ועומדת על קצות אצבעותיי נותנת לו נשיקה מהירה על השפתיים וממשיכה לכיוון הרכב שלו כשהוא נשאר לעמוד שם בשוק.
שנינו נכנסים לרכב,יש שתיקה ארוכה בינינו. ״מה אנחנו עכשיו?״ אני שואלת בסקרנות וממשיכה,״חברים..זוג..יוצאים?״ אני מסתכלת עליו והוא מסמן בידיו
אנחנו כל מה שאת רוצה להיות,אני מסמיקה קשות,אני כבר מבינה את שפת הסימנים,את רובה לפחות,למדתי בשביל לאונרדו,זה שווה את זה,עכשיו אנחנו יכולים לתקשר.
הוא מסיע אותי הביתה וכשאנחנו מגיעים אני מושכת אותו איתי ולא נותנת לו הפעם להתחמק מזה,אני מחזיקה בידו ואנחנו נכנסים לבית שלי.
״סבתא,ליאון אני בבית!״ אני צועקת להם מהר ולפני שאני שומעת אותם מגיבים אני מושכת את לאונרדו בלי שהם יראו אותו לחדר שלי בקומה למעלה.
אנחנו נכנסים ואני נועלת,הוא סורק את החדר שלי ואת גורדו,שאיכשהו נכנס לפה ועכשיו שוכב על המיטה שלי,״לאו...תכיר זה גורדו״ אני מכירה ביניהם,גורדו מסתכל על לאונרדו במבט כועס,על זה שבגללו הוא לא מקבל ליטופים עכשיו.
אני מסתכלת על לאונרדו שנראה כאילו הוא עומד לחייך,אני שולחת לו מבט מבולבל והוא מאיית לי בידו את השם של גורדו ואני עדיין לא מבינה.
״גורדו..זה אומר חמוד בספרדית,לא?. ליאון קרא לו ככה,שם חמוד״ אני אומרת ללאו והוא עדיין מחייך ומנשק את שפתיי.
אנחנו מתנתקים כשאנחנו שומעים דפיקה בדלת של חדרי,״רורי...את יכולה לפתוח את הדלת בבקשה?״ סבתא שואלת ואני שומעת גם את ליאון ברקע.
אני מסתכלת לעבר לאונרדו שפשוט מביט בי,אני מתקדמת לאט לעבר הדלת,מסובבת את המנעול ופותחת אותה.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
