לאונרדו
אני יוצא מהאוטו לאחר שחניתי בבית הקברות,יש כאן כמה אנשים,חלקם עומדים ליד קברים של אהוביהם,חלקם באזכרות,אבל מה שתפס את עיניי זה שניי קברים שמולם יש ספסל,עליו יושבת אורורה,שהיא עם הגב אליי.
היא לבושה בבגדים בבגדים שחורים לפי מה שאני רואה,מאחוריה עומד ליאון ולוחש לה משהו באוזן,ואז מתרחק ממנה והולך,עדיין לא שם לב אליי,אני מנסה להתחמק גם שלא יראה שאני פה.
עכשיו היא נשארה שם לבד ואני מתחיל להתקרב לעבר הספסל,אני שומע אותה בוכה ואת המשיכות באף שלה,לאט לאט אני מתקרב יותר אל הספסל ומתיישב שם בשקט,היא נבהלה לרגע ומסתכלת לכיווני,הפתעה בעיניה והיא לא מבינה מה אני עושה פה.
״לאונרדו...תבוא ביום אחר אין לי זמן לזה״ היא אומרת לי קצת בקרירות,שבחיים לא שמעתי אותה יוצאת מפיה.היא גם אמרה את שמי המלא ולא לאו.היא תמיד נחמדה ועדינה אל אנשים,אני רואה איך היא מחייכת ואת הצחוק היפה שלה כשהיא נמצאת בחֶבְרָה של אנשים.
אני ממשיך להתיישב ולהתעלם ממנה,היא ממשיכה לבכות ואני לא יודע מה לעשות,אני פשוט מתקרב אלייה ומניח את ידי על כתפה בחיבוק צדדי כזה,היא משעינה את ראשה על הכתף שלי ובוכה.
המראה הזה שובר את הלב שלי מבפנים,הכאב שלה. אני מסתכל על השמות בקברים
סופיה רד
נת׳ניאל רד
הם היו ההורים שלה?,אני מניח שהסיבה שהיא פה זה כי התאריך שבו הם נפטרו,וזה למה גם סבתא שלה נראתה עצובה היום.
אנחנו נשארים ככה בשקט עד שאני שומע את אורורה לוחשת.
״א-אני הייתי אמורה ל-למות ביחד א-אי-איתם,אני לא אמורה לשבת פ-פה כאן חיה ולהנות מה-חיים ש-ש-לי״ היא מגמגמת המון תוך כדי שהיא לוחשת בגלל הבכי שלה.
אני מופתע מהמשפט הזה וכעס בוער בי,היא לא אמורה לדבר ככה על עצמה,על אוצר כמוהה,היא הסיבה של אנשים לאושר,היא מביאה לי אושר,היא מקרינה אור כשהיא נכנסת לחדר,שמחת חיים,כל מה שאני לא.
אני לא מסכים לה לזלזל בעצמה ככה,צריך להציב מולה מראה,היא צריכה לראות את מה שאני רואה,מהנקודת מבט שלי.
לפתע היא קמה במהירות מהספסל כשהיא עדיין בוכה ואני עוקב אחריה גם,היא הולכת למקום יותר שקט והיא לא שמה לב אליי כי היא הולכת במהירות והיא שקועה מדיי בדמעות שלה.
היא עצרה בפינה שקטה והיא בוכה יותר חזק,אני מתקרב אליה במהירות ועושה את הדבר היחיד שאני חושב עליו,אני מסובב את גופה אליי כדי שתהיה מולי ומחבק אותה חזק.
היא קוברת את ראשה בכתף שלי ומתפרקת עליי,היא מלכלכת לי חולצה יקרה,אבל מה אכפת לי,שתשרוף לי את כולן וזה לא יזיז לי.
לאחר כמה דקות ארוכות שאנחנו עומדים ככה מחובקים,היא מתנתקת ממני ומסתכלת עליי ומושכת באפה,״לאו..אני מצטערת שאני ככה,באמת. ואני גם מצטערת שדיברתי אלייך בקרירות ואני מצטערת על הכל,אני לא יכולה יותר,אני מאכזבת את כול-״ אני קוטע אותה בכך שאני מרסק את שפתיי על שלה,כדי שתפסיק להוציא שטויות מהפה שלה.
אני בולע את צווחת ההפתעה שלה,לשוני עברה על התפר בין שפתיה,מבקשת רשות להיכנס,והיא נותנת לי. ההרגשה מדהימה.
אני מלקק וחוקר את פיה,היא עושה אותו דבר כמוני,מנסה לחקות את תנועותיי.
אני מחזיק בפנייה,והיא לאט לאט מעבירה את ידייה על מאחורי עורפי ומקיפה אותי במין חיבוק כזה,מושכת אותי לעברה,כי קשה לה להגיע אליי עם ההבדלי גובה. יש לה טעם כל כך טוב,אנחה רכה נפלטת מפיה אליי,אני מתנתק מפיה כדי לנשום,שנינו מתנשפים מחוסר חמצן.
״וואו..״ היא פולטת ומסתכלת לתוך עיניי,כבר לא בוכה,״תעשה את זה שוב״ היא אומרת לי בביטחון ואני מגחך,מרסק את שפתיי עלייה שוב.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
