יופי נצחי

פרק 8

לאונרדו

והינה אני שוב כאן,מחוץ למאפייה,בתקווה לראות אותה שוב.
אני לא יודע מה עובר עליי,אבל אני מרגיש כאילו אני רוצה יותר.
זאת הרגשה מטומטמת,זאת פשוט בחורה רגילה,שאני מניח שתוך שבוע ההרגשה הזאתי תיעלם.

אני נכנס למאפייה,הולך לכיוון הקופה שם היא עומדת בגב אליי.
הפעם השיער שלה אסוף בצמה ארוכה מרושלת,מה שבדרך כלל זה לא כי היא תמיד עם פזור.

אני אפילו לא יודע למה אני שם לב לדברים האלו,משהו בי נדפק.
אני דופק על הדלפק כדי להסב את תשומת ליבה.
היא מסתובבת בבלבול ואז שמה לב אליי והיא מחייכת. אלוהים החיוך הזה.

״היי לאו!,קמרון נמצא מאחורה במטבח,אתה רוצה שאני יקרא לו?״ היא שואלת,אני מניד בראשי ולא מעיר לה על איך שהיא קוראת לי ״תרצה קפה?,מאפה? משהו לדרך?״ היא ממשיכה לשאול ואני מצביע על המכונה מאחוריה של הקפה.

היא מבינה את מבטי ומסתובבת כדי להכין,״הרגיל?״ היא שואלת ומסובבת את ראשה כדי לראות את תשובתי,אני מהנהן.
״ריי! ג׳וליה קוראת לך״ אני שומע את קולו של קמרון שנייה לפני שהוא פותח את הדלת,״חכה,אני אסיים להכין את הקפה ואלך אלייה.״ אורורה משיבה לו

לרגע הוא מסתכל לכיווני ״בוס?״ הוא שואל בחיוך ואני הולך לרצוח אותו. ״אל תדאגי ריי,אני אדאג לזה,לכי לג׳ולי״ הוא אומר לה.

״אוקיי..״ היא אומרת והולכת לכיוון המטבח לא לפניי שהיא מנופפת לי לשלום. ״רצית אותי?״ קמרון שואל,אני מניד בראשי.
״אז...רצית אותה?״ הוא שואל בחיוך ואני מבין את הרמז בטון שלו ומגלגל את עיניי.

תסתום אני מסמן לו בשפת הסימנים,הוא מבין מה אני אומר.
בגיל צעיר מאוד התחלתי להבין שאם אני לא מתכוון לדבר,אני צריך לדעת לפחות דרך לתקשר.

אז התחלתי ללמוד את שפת הסימנים. ״תיזהר איתה,אני לא צוחק.
היא לא איזה צעצוע שאתה יכול לשחק ולזרוק״ הוא אומר לי ברצינות הפעם.

הוא מגיש לי את הקפה ואני משלם,יוצא מהמאפייה ונוסע לכיוון העבודה.

~

אורורה

״היי אמא...אבא״ אני אומרת לשתי הקברים שמלפניי,ואני מניחה את הזר באמצע. אני הולכת להתיישב על הספסל שממול,ליאון בנה אותו במיוחד.

״אני מצטערת..שלא ביקרתי אתכם יותר מדיי זמן״ אני לוחשת בשקט,לפתע אני מרגישה רוח מעט חזקה ואני מחייכת לעצמי,מבינה שזה סימן מהם.

״עוד מעט יעבור 14 מאז...״ אני אומרת ומרגישה את הדמעות בעיניי. ״א-אני כל כ-כ-כך מ-צטערת אם אני מאכזבת א-אתכם,אני יודעת ש-אני מאכזבת כל פעם מחדש,אני לא ה-בת המושלמת ש-לכם י-יותר״ אני אומרת בגימגום כשהדמעות לא מפסיקות לרדת מעיניי

״א-א-אני לא ה-ייתי צריכה לשרוד א-את התאונה,אני אמורה ל-להיות איתכם ע-ע-עכשיו״ אני שוב אומרת,לפתע אני שומעת צלצול מהטלפון שלי,אני רואה שזה ליאון מתקשר ואני מנגבת את עיניי ונושמת נשימות עמוקות לפניי שאני עונה.

״מתוקה,איפה את?,אני וסבתא מחכים לך לארוחת ערב״ אני שומעת אותו אומר ואת הרעשים של סבתא ברקע,אני מחייכת לעצמי,״אני קצת יאחר...לא הספקתי לאוטובוס אז הייתי צריכה לתפוס את השני.״ אני אומרת לו,״את בסדר?,את נשמעת קצת מצוננת״ הוא אומר בדאגה.

״הכל בסדר,פשוט קר בחוץ ולא לקחתי איתי ג׳קט״ אני אומרת לו.
״אתם יכולים להתחיל בלעדיי,אני כמה דקות יגיע.״ אני ממשיכה.
״טוב רורי,תזהרי בחוץ בחושך״ הוא משיב ואני מגלגלת את עיניי בחיוך.״ביי ליאו״ אני אומרת ומנתקת.

אני מתחילה לאסוף את דבריי לא לפניי שאני נפרדת מהם,״עד הפעם הבאה..״ אני לוחשת והולכת לכיוון היציאה.

אני הולכת ומזמזמת לעצמי שירים לפתע אני שומעת נביחה של כלב ואני נבהלת לרגע עד שאני מזהה את הכלב,״קאי...שוב פעם ברחת לאדם?״ אני שואלת כשאני מלטפת את ראשו.

״קאי!״ אני שומעת את הצעקה של אדם,אחד מהשכנים שלו פה,״הוא פה!״ אני צועקת בחזרה ואז אני שומעת את הצעדים של הריצה שלו וקאי רץ בחזרה לכיוון אדם.

״אלוהים אני יחטוף התקף לב בגללך קאי.״ הוא אומר לא כשהוא מתנשף ואני צוחקת,״תודה אורורה״ אדם אומר לי בחיוך.
״אל תדאג,אתה יודע שאני מתה על קאי.״ אני משיבה לו.

הם ממשיכים בדרכם ואני עוד מעט מגיעה לביתי.
אני רואה שהאור במטבח עדיין דלוק,ואני יכולה לראות את ליאון וסבתא יושבים ומדברים ביניהם מהחלון. אני מחייכת למראה הזה ומודה עליהם כל כך שהם היו איתי לכל הדרך.

אני נכנסת לבית והולכת לכיוון המטבח,כשהם שמים לב אליי הם מחייכים ואני יושבת בכיסא,ואנחנו אוכלים ביחד ארוחה משפחתית.