אורורה
אני נכנסת למשרד של איזבלה,שם היא יושבת על הכורסא עם המחברת שלה והעט,אני מרגישה קצת עייפה כי היה לי קשה לישון בלילה. איזבלה סורקת אותי במבטה,היא נראת רגועה כמו תמיד.
אני מתיישבת בשקט ושמה את התיק שלי לצידי ומתעסקת עם הרצועה שלו,ומחכה שהיא תתחיל לדבר,היא נשענת לאחור בכורסא הגדולה שלה.
״שלום אורורה״ היא אומרת ברוגע וחיוך על פנייה,״היי״ אני מחזירה לה בשקט.״בזמן האחרון את מנסה להתחמק מהפגישות,קרה משהו אורורה״ איזבלה שואלת,אני נאנחת ומחליטה שאני כן יספר לה.
״עוד מעט התאריך מגיע״ אני אומרת בלחש,שבקושי אני שמעתי את מה שאמרתי,אני מנסה להתחמק ממבטה וממשיכה להתעסק עם הרצועה של התיק.
״שנה שעברה סיפרת לי שבילית את כל היום בקבר של ההורים שלך,שלא יכולת לצאת משם,את יכולה לספר לי על התחושות שהרגשת באותו יום?״ איזבלה ממשיכה לדבר ברוגע והבנה.
״כל פעם שיש לי פלאשבקים,שאני חושבת על זה,אני לא יכולה לנשום כמו שצריך,ואני מרגישה שכל הגוף שלי מעקצץ ואני חייבת להרגיע את זה,את מבינה מה אני אומרת?״ אני שואלת אותה ומתחילה להזיע קצת,אני מרגישה כאילו אני משוגעת או משהו. אני לא,נכון?
איזבלה מהנהנת ומורידה את המשקפיים שלה ושמה לידה,״את ניסית פעם לפגוע בעצמך כדי להרגיע את הכאב?״ היא שואלת,אני רואה שהיא מנסה לשגר רוגע וביטחון.
דמעות עומדות בעיניי,״זה לא בדיוק ככה,אני לא חותכת את עצמי או משהו,אני מתקלחת עם מים רותחים,עד שהעור שלי הופך לאדום,עד כאב.זה משכיח ממני את ההרגשה,לפעמים גם יש לי כוויות.״ אני ממשיכה לדבר ולהוציא יותר מדיי מידע,אני מפחדת שהיא תגיד אחר כך לליאון או משהו,או שהיא תחשוב שאני מטורפת.
אני מרימה את מבטי ושמה לב שהמבט שלה יותר מתרכך,בהבנה ובתמיכה,היא נעמדת ועיניי עוקבות אחריי התנועות שלה,היא לוקחת כוס וממלאה בה מים מהקנקן,כשהיא ממלאה עד הסוף היא חוזרת אליי ומגישה לי את הכוס ואני מודה לה בחיוך.
״אני רוצה להביא לך משהו,שתשתמשי בו במקום לפגוע בעצמך,זה בסדר?״ היא שואלת ואני מהנהנת,היא זורקת לעברי כדור קטן ואני תופסת אותו ברגע.
״זה כדור לחץ,להפחית את המתח שלך,כשאת מרגישה משהו,או שאת עומדת לעשות משהו,תתעסקי בו,מצידי גם תזרקי אותו על הקיר,את מוכנה לנסות עם זה?״ היא מסבירה ושואלת,אני מהנהנת.
״אני רואה שנגמר לנו הזמן,את יודעת שאם קורה משהו רציני את יכולה להתקשר אליי.״ היא ממשיכה לדבר,אני מכניסה את הכדור לתיק שלי,״ליאון כבר אמר שהוא שילם,תודה איזבלה על היום״ אני אומרת לה ונפרדת ממנה,אני יוצאת מהבניין.
אני פותחת את הטלפון שלי ורואה הודעות מליאון;
ליאון: לא יכולתי להחזיר אותך היום,אז אחד מהאנשים שאני עובד איתם בא,אל תדאגי לגביו הוא רק יחזיר אותך הביתה וזהו,הוא נוהג ברכב שחור יקר כזה,את תזהי.
אני: אוקיי.
אני מתחילה להסתכל סביב ולחפש אחר אוטו שחור,אני לא רואה כלום,כנראה הוא מאחר. אני נשענת על הקיר ומוציאה את הכדור מהתיק,זורקת אותו באוויר ותופסת,לוחצת עליו. אני לא בטוחה שזה ירגיע אותי,אבל אני כן רוצה לנסות.
אני מרימה את מבטי מעלה כי אני שומעת רעש של מכונית מתקרבת,המכונית הזאתי מוכרת לי,מוכרת מדיי.
אני מנידה בראשי,את סתם חולמת אורורה,הוא לא היחיד עם מכונית כזאתי,אני מחכה שהנהג יצא מהרכב כי החלונות כהים,וגם כי אני לא בטוחה שזה מי שאמור לאסוף אותי.
הדלת נפתחת ומישהו יוצא,הוא עדיין עם הגב אליי,ואני רואה שהוא מדבר בטלפון עם מישהו,יותר נכון הוא מקשיב למישהו מדבר כי אני לא שומעת את קולו.שיער שחור,הקעקועים שרואים מהחולצה הקצרה והשחורה שלו,הוא נראה מוכר,מוכר מדיי.
הוא סוגר את הדלת בטריקה ומנתק את השיחה,הוא נראה עצבני. הוא מסתובב בגופו ועיניו נוחתות עליי. אלוהים בטח צוחק עליי מלמעלה כי הגבר שיצא מהרכב זה לאונרדו.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
