יופי נצחי

פרק 1

אורורה

אני עומדת במרפסת הקדמית של הבית שלי ומסתכלת על הזריחה בחוץ,״היום יהיה טוב יותר״ אני לוחשת לעצמי בחיוך קטן.
לפתע אני שומעת את הקול של סבתא שלי מהדלת. ״רורי,תכנסי הביתה קר בחוץ! הכנתי לך מרק לפניי שתצאי לעבוד״ היא אומרת לי.

״סבתא,למה את ערה בשעות כאלו?,את יודעת מה הרופא אמר.״ אני אומרת לה בחיוך,״שקט רורי,אני צעירה,אני כבר רגילה לקום בשעות כאלו. השעות הכי יפות.״ היא אומרת לי בכעס ציני ואני פשוט מחייכת אלייה ולא מתווכחת איתה.

אני וסבתא גרות קצת רחוק מהעיר,אני עובדת במאפייה כשאני לא לומדת ואני צריכה לקום מוקדם כדיי להכין את כל המאפים להמשך היום,וגם כי אני צריכה לתפוס אוטובוס כדי להספיק.

אני נכנסת לבית ועולה למעלה לחדרי כדי להתארגן לעבודה,אני שמה ג׳ינס כהה ארוך וחולצה לבנה ארוכה צמודה,אני מסתכלת במראה בזמן שאני מסרקת את שיערי החום כהה והארוך.

לאחר שאני מרוצה מהמראה אני יורדת למטה למטבח,איפה שסבתא יושבת,מתיישבת לידה ואוכלת את המרק שהיא הכינה לי.
״אז מה התוכניות שלך להיום?״ אני שואלת אותה,״אני אלך לספרייה קצת,אתנדב שמה ואלך עם אנה להסתובב קצת בפארק״ היא אומרת לי בחיוך ואני מחזירה לה בחזרה.

כשאני מסיימת אני מנשקת את הלחי של סבתא,״ביי סבתא,אני הולכת,אני יחזור מאוחר יותר,יום טוב!״ אני אומרת לה תוך כדיי שאני לוקחת את התיק ואת הטלפון ויוצאת מהבית.

אני הולכת לתחנת אוטובוס הקרובה ומחכה לאוטובוס שאמור להגיע בקרוב,על הספסל אני רואה את אדוארד יושב על הספסל.
אדוארד הוא בחור מקסים,הוא סבא לנכדה מקסימה שלפעמים אני רואה אותה איתו ביחד,אנחנו תמיד נפגשים בתחנת אוטובוס ומדברים קצת.

אני אחת שקשה לה להתחבר עם אנשים זרים,בקושי יש לי חברים חוץ ממי שעובד איתי במאפייה ואולי איזה שכנים.לדבר עם לקוח זה היה קשה בשבילי.זה למה אני לוקחת שיעורים אונליין במקום ללמוד עם אנשים אחרים. מאז התאונה אני לא אותו בן אדם.

״היי אדוארד!,בוקר טוב.״ אני אומרת לו בחיוך,הוא מחזיר לי חיוך ״בוקר טוב אורורה״ הוא משיב לי.
האוטובוס בדיוק הגיע ואני עולה עליו,משלמת והולכת להתיישב במקום ריק באוטובוס. לאחר רבע שעה אני מגיעה לתחנה שאני צריכה ואני יורדת שם.

אני הולכת ברגל לכיוון המאפייה ופותחת את הדלת רואה את קמרון בפנים מטאטא את הרצפה,אני הולכת לכיוונו ומחבקת אותו ״היי קמרון!״ אני אומרת לו בחיוך,״היי רורי״ הוא אומר בזמן שהוא מבלגן את שיערי,חצוף.

קמרון הוא חבר מאוד טוב שלי פה,הוא עובד פה פעמיים בשבוע ובשאר הפעמים הוא עובד במקום כלשהו שהוא עדיין לא מסכים לספר לי עליו,למרות שזה לא כזה אכפת לי. אני סתם בן אדם סקרן.

אני הולכת לכיוון המטבח ורואה שם את ג׳וליה,גם היא חברה שלי פה,״היי ג׳ולי״ אני אומרת לה בחיוך והיא מחזירה לי אחד כזה,אני עוזרת לה להכין את כל המאפים שצריך להיום ושתינו מסדרות ביחד על המדפים.

קמרון משנה את השלט שתלוי על הדלת לפתוח ואנחנו מחכים ללקוחות.הלקוחה הראשונה נכנסת,היא נראית בסביבות ה30 לחייה עם ילד קטן שכנראה בן 4.

״היי״ היא אומרת לי בנימוס ואני מחזירה לה חיוך. ״היי!,בוקר טוב. איך אני יוכל לעזור לכם היום?״ אני שואלת אותה,״אדם,תרצה קרואסון או משהו?״ היא שואלת את בנה
״כן!״ אדם אומר בהתרגשות ואני פשוט מחייכת לתמימות הזאתי.

אני מתה על ילדים קטנים,הם הדבר הכי חמוד בעולם,הם כאלו מתוקים שבא לי לטרוף אותם! אני מגישה להם קרואסון שוקולד חם שהרגע יצא מהתנור,״וזה יהיה 3.20$״ אני אומרת לה,היא מביאה לי 5$ ואומרת לי לשמור את העודף,הם יוצאים מהחנות ואני ממשיכה את שלי לעשות עד לסיום המשמרת.