אורורה
אני ממשיכה לעמוד ולקפוא,לא מסוגלת להתסתובב. זה נמשך ככה כמה שניות ארוכות עד שאני מכריחה את עצמי להסתובב לכיוונו,העיניים שלו רצות לכל עבר,הוא מתנשם בכבדות,כאילו הוא בעצמו לא מאמין שהוציא קול מהפה שלו.
״לאו...״ אני לוחשת כשאני עדיין דומעת,העיניים שלו נעצרות עליי. ״מי עשה את הקול הזה?״ אני שואלת בלחש למרות ששנינו יודעים את התשובה,אני מרגישה כאילו העולם נעצר.
לפתע הוא הולך לכיווני במהרה ואני לא מוכנה לזה,הוא מתחיל למשוך אותי בעדינות לעבר המועדון שוב ואנחנו עולים בחזרה למשרד שלו,כשהוא לא עוזב את ידי לרגע.
אנחנו נכנסים למשרד,והוא ישר נועל את הדלת ומשחרר אותי,״לאו?״ אני שואלת אותו בשקט ומביטה לעברו,זה נראה כאילו הוא בהתקף חרדה.
אני מתקדמת לעברו ומחזיקה את פניו,לוחשת לו מילים מרגיעות,לאט לאט שנינו יורדים לרצפה כשהוא נשען על הקיר מאחוריו ואני מולו.
אחריי שהוא נרגע הוא מסתכל לעברי,הוא פותח את הפה שלו כדי לדבר אבל שום דבר לא יוצא משם,כאילו הוא מתאמץ לדבר.
״הכל בסדר לאו,אתה יכול לסמן״ אני אומרת לו בשקט כשאני מעבירה את ידי בשיערו הרך והנעים.
עוברות כמה דקות שאנחנו בשקט,הוא לא סימן לי משהו או ניסה לדבר. הוא פשוט עצם את עיניו ונשם נשימות עמוקות,אני ממשיכה להסתכל על פנים,״א-א-אני מצטער-ר״ הוא אומר לי בקול העמוק שלו,זה קול יפייפה.
הוא נושם נשימה עמוקה ואז פותח את עיניו,מביט ישירות לתוך עיניי. ״מה שראית במשרד... אני לא בוגד בך,לעולם לא,אני נשבע. מה שראית זאת מישהי שפעם הייתי מזדיין איתה,היא לא הייתה מבינה רמזים וכל הזמן ניסתה למצוא דרך להתחיל איתי,את נכנסת בול ברגע שהיא נישקה אותי ושמתי את ידיי על המותניים שלה כדי לדחוף אותה״.
אני מסתכלת לתוך עיניו עדיין לא מדברת,כשהוא מסביר את זה ככה,זה נשמע הגיוני,הצד שלו בסיפור. ללא מילים אני מתקרבת אליו יותר ומנשקת את מצחו,הוא מקיף את ידיו הגדולות סביבי ואנחנו נשארים ככה בשקט לאורך זמן ממושך.
אני מרימה את מבטי אליו וקולטת שהוא כבר מסתכל עליי,הוא מתקרב אליי כדי לנשק את שפתיי ואני נותנת לו,הנשיקה הזאתי עדינה,שונה לחלוטין מהקודמות שלנו.
כשאנחנו מתנתקים הוא מסתכל על משהו מאחוריי,אני מסתכלת במבט מבולבל אליו ואני מסובבת את ראשי אחורה כדי לראות מה תפס את מבטו,העוגיות שהכנתי לו זרוקות על הרצפה.
״באתי לפה כי רציתי להפתיע אותך״ אני מסובבת את מבטי אליו בחזרה,והוא מסתכל עליי בהתנצלות,מרגיש אשם על מה שקרה.
אנחנו קמים מהרצפה ואני מרימה את העוגיות שעל הרצפה וזורקת אותם לפח ביחד עם הקופסה,״יש עוד בבית שלי אם אתה רוצה״ אני אומרת לו בחיוך קטן והוא מהנהן ומשיב לי חיוך משלו,החיוך הכובש שלו.
לאונרדו מחזיק את ידי שוב,לא מוכן לעזוב אותה,ואנחנו מתקדמים לעבר היציאה.
𝜗𝜚
״זאת לא הדרך לבית שלי״ אני אומרת ללאו בבלבול,היד שלו מונחת על הירך שלי ואגודלו מציירת בעיגולים על הירך,״אני יודע,אני לוקח אותך אל הבית שלי״ הוא אומר לי.
אני עדיין לא התרגלתי לשמוע את הקול שלו,הקול המהפנט הזה. ייקח לי קצת זמן,אני לא אשקר.
אני מסתכלת על החלון ורואה שאנחנו נכנסים לרחובות של ״העשירים״. כל בית כאן יותר מפואר מהשני ואני שופטת אותם מי יותר יפה למרות שאני בטוחה שרק המטבח שלהם זה כל הבית שלי.
הוא חונה ליד בית,דיי גדול,מודרני. הוא נראה חדשני. הרבה חלונות שאפשר לראות דרכם את הבית היפה.
אנחנו יוצאים מהרכב ואני מתקדמת אחריו,הוא פותח את דלתו ובשנייה שהדלת נפתחת כלב ענקי קופץ על לאו בשמחה ומקשקש בזנבו,אני מסתכלת עליו ורואה שזה רוטווילר,הוא שחור וחום כזה,ונראה מתוק לגמרי למרות גודלו המאיים.
״דאס,תתנהג יפה״ הוא לוחש לו ומלטף את ראשו,דאס?. אני מסתכלת לעברו בשאלה ״אני מצאתי אותו בתור גור ליד פחי האשפה במועדון,לא היה לו קולר והוא היה נראה מפוחד מאוד ולא נתן לי להתקרב אליו,הוא גם היה מלוכלך מאוד עד שטיפלתי בו,השם המלא זה דאסטי*. זה למה קראתי לו ככה״ הוא מסביר ואני מהנהנת בהבנה
הכלב מסתכל עליי כאילו אני איום והוא נובח קצת,אני מתקרבת אליו לאט ומלטפת את ראשו בעדינות והוא ישר שוכח הכל ומתמסר לצומי שהוא מקבל ממני.
אני שומעת את הגיחוך של לאונרדו,״את מקלקלת לי את הכלב הגברי שלי״ ואני מצחקקת. לאחר כמה דקות ארוכות שאני רק מלטפת את דאסטי,אני הולכת ביחד עם לאונרדו וסורקת את ביתו הגדול,הוא מושך בידי לכיוון המטבח.
״אז,מה הגברת תרצה לארוחת ערב?״ הוא שואל בחיוך ממזרי ומתחיל להוציא דברים מהמקרר כדי לבשל לנו ואני נשארת מהופנטת.
*דאסטי (dusty)-מלוכלך/מאובק באנגלית.
YOU ARE READING
יופי נצחי
Romance״על מה אתה חושב?״ אני שואלת אותו בסקרנות,כשאני מניחה את ראשי על החזה שלו ומקשיבה לפעימות ליבו,כשהחזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד. ״על העתיד,איך שהחיים יראו אחריי הכל״ הוא אומר לי ומסתכל לתוך עיניי. ״ואיך יראה בדיוק העתיד שלך לאונרדו רומני?״ אני שואלת א...
