Black glass

פרק 60 ואחרון

פרק 60 ואחרון

הוא מביט בי בשקט ובריכוז, הוא נראה מהרהר בהחלטתן אבל לא באמת, אני יודעת היטב שיש החלטה יציבה בראשו ואחת שאני ככל הנראה לא אוהב. אני מביטה לעברו בחשש לתשובתו כי אני לא רוצה לדעת את האמת הכנה והכואבת. אני לא רוצה שהוא יאמר לי בדיוק כפי שאני יודעת שהוא עומד לעשות ואני לא רוצה לשמוע את הצער שלו על משהו אחד או אחר, אני לא רוצה דבר בערך ואני רוצה את הכל.

אני רוצה שהוא יעזוב, אני רוצה שהוא לא יעשה זאת יותר כי אני רוצה שהוא יעזוב את כל זה לגמרי ולחלוטין. אני מביטה לעברו, מחכה שהוא יאמר את הדבר שאני מצפה לו, הוא נאנח ומלמל, "אני לא חושב". אני ידעתי שזה מה שהוא יגיד לי ואני יודעת יפה מאוד שזה מה שהוא היה אמור להגיד לי אבל אני מרגישה דקירה בבטן שלי, אני מרגישה כאילו הוא נועץ אותה. את הסכין.

אני מתרחקת, נגררת על הרצפה עם ידיי, אני מנסה להביט בו כדי לראות אם הוא רציני או לא. אני לא מסוגלת להביט לעברו, לא כרגע. אני מרגישה כל כך רע. אני לא מסוגלת כרגע לכלום. אני רוצה לברוח ולצרוח ולבכות. אני לא יודעת מה אני באמת רוצה. שום דבר לא נראה הגיוני כרגע. אבל אני חייבת להירגע! אני פשוט חייבת לקחת נשימה עמוקה, הכול יהיה בסדר, אני פשוט צריכה להמשיך לנשום.

הכל בסדר! אני משננת לעצמי שוב ושוב במטרה להכניס את זה לראש ולהבין את זה, ללכת לפי זה. אני מרגישה מוצפת באין ספור רגשות ואני לא יודעת איך להגיב, אני צריכה אוויר. אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להתמקד ברגש אחד ויחיד. כל השאר פשוט יסתדר מעצמו, כל שאר הרגשות פשוט יבנו סביב כמו דמינו, ומקווה שזה לא יקרוס כך.

אני רק צריכה לנשום עמוק! לעצום את העיניים ולהתמקד בזה. וזה בדיוק מה שאני עושה. אני נותנת לעצמי לשקוע. אני נותנת להכל סביבי ליפול ומתמקדת בדיוק במה שאני צריכה. אני מתמקדת בתכונה היחידה שיכולה להציל אותי כרגע- אומץ. אני נזכרת במה שליאם אמר לי לעשות, עכשיו כשהוא הלך זו הבטחה שעליי לקיים, לא רק בשביל זאין עכשיו זה גם ליאם.

אני מרימה את ראשי ופותחת את עיניי, אני יודעת שעכשיו אני חזקה יותר, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה. אני לא מתכוונת לוותר, לא על זאין, עכשיו זה לא רק למעני ולמענו. זה למען ליאם. למען הזמן שלא הכרתי, למען הבטחה שהבטחתי, למען עצמי ולמען הזיכרון שלו. אני מגחכת לעברו בשקט, אני יודעת היטב את הרצון ואת הזיכרון. אני יודעת היטב מה אני הולכת לעשות עכשיו, יהיה אשר יהיה.

"אתה לא הולך!", אני קובעת עובדה, האומץ נותן לי את היכולת לעמוד נגדו בחוזקה. אני לא מתכוונת לוותר, ממש לא, לא הפעם, יהיה אשר יהיה, אני אחליט איך זה יהיה. "מה?", הוא נראה כאילו הוא לא מבין. אני מתקרבת ומביטה לעיניו, "אתה שמעת אותי!", אני מכריזה בתקיפה. "כן, אני שמעתי אותך", קולו מאיים ואני חושבת לסגת אחורה, אך ברגע האחרון אני לא עושה את זה, כי לא, הוא לא יגרום לי לוותר הפעם.