אני לבד, לבד רוב השנה .
ואילו אז לא באמת שמים לב, כי אין בדיוק איך.
אבל הבעיה הגדולה היא פורים.
אני שונאת את פורים. הוא תמיד גורם לי להרגיש לבד יותר, ובכל שנה במקום לחייך אני בוכה.
אצלנו במשפחה מאוד אוהבים לתת, וגם במשלוחי מנות.
ולכל אחד מהאחים שלי יש רשימה של לפחות 8 חברים שהוא נותן להם, ואם לא הם מקבלים מהם. תמיד.
ואילו אני? לא מקבלת אפילו אחד.
וזה לא שאכפת לי הממתקים, כי את זה אני גם ככה לא אוכלת אף פעם. אין טעם באמת להביא לי אותם.
אבל העניין הוא שפשוט פתאום כולם שמים לב .
עד כמה שאני לבד, שאף אחד לא זכר אותי,
או אוליי קיים אצלי במסגרת ה'חברים'.
כי הרי דופקים בדלת כל 20 דקות, ושום דבר לא מיועד אליי. רק לכל השאר. שהם לא אני.
ואיך אפשר שלא לשים לב לזה?
שכולם אוספים ממתקים, ואני נשארת בחדר כי נמאס לי לפתוח את הדלת ושוב לגלות שזה לא אליי?
אילו לא הייתי פחדנית, והיה לי אומץ, אוליי הייתי יוזמת.
ונותת לאחרים. אבל אני לא מסוגלת.
דבר פשוט כזה, הופך אצלי לנורא .
לוקח לי לפחות כמה דקות להעיז לדפוק בדלת,
וגם אז אני לא מסוגלת לדבר . מפחד.
אני מפחדת שיצחקו עליי, על מה שהבאתי, על מה שאמרתי, שישנאו אותי, שאגלה שלא באמת אכפת.. והרשימה עוד ארוכה.
והנה אני עוד רגע בוכה.
אף פעם לא פרקתי את זה, אבל מי יתן והשנה זה ימנע ממני לבכות, ולהיות בדיכאון כל החג.
כי כבר חפרתי כאן.
(27.2.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
