למה. פשוט למה אני חייבת להיות כזאת.
שלא מצליחה להגיד שום דבר.
והכל נשאר רק במחשבות.
לפעמים המחשבות מתחלפות במהירות נוראה, שזה כבר עושה לי סחרחורת.
כל הרגעים שהם...צחקו עליי היום.
הרגעים המביכים האלה... אוף.
הלוואי והייתי יכולה להפסיק רק לחשוב,
ולהגיד באמת מה מפריע לי.
רק להגיד כבר למישהו...
אבל זה כנראה בלתי אפשרי.
גם כשאני מחליטה לספר, אני סוף סוף עשיתי את הצעד... החלטתי.
אני נחנקת בלי מילים. עוד פעם.
כל כך נאבקת להוציא מילה אחת, שבסוף אני מוותרת על הרעיון לדבר עם מישהו.
אני נשארת לבד, ושוב המחשבות מתחילות לחזור. ואני מתעסקת בדברים מטןפשים, כדיי שלא לחשוב.
רק לא לחשוב.
אז מה אם אין לי תחושת רעב כבר המון זמן, הכמויות שאכלתי... נראה כאילו לא אכלתי שבוע. ואני לא מצליחה לשלוט בזה.
ובציור פתאום אין לי סבלנות. אני צריכה להתאמץ לסיים ציור של שעה-שעתיים.
ובסוף יוצא רע.
והנה, אני שונאת את עצמי שוב בגלל מליון סיבות. ורוצה להעלם.
למה אני צריכה להיות אני... ולהתמודד עם כל זה. כל הבעיות האלו שאני לבד גורמת לעצמי.
שלא לדבר על הבעיות האחרות שיש, מחוץ להכל...
אני מרגישה נורא אפילו שאני משתפת את כל זה, כי עלולים לצחוק עליי.
אבל למה אני בכלל מפחדת מזה?
יודעים מה?
תצחקו! תצחקו עליי.
זה מה שכל העולם עושה.
אני יודעת, כי הוא נגדי...
ולי מה שנשאר זה רק לחזור אליו,
לסכין שלי. לאף אחד לא יהיה אכפת.
לאף אחד.
ואם כבר עברתי על כל כך הרבה גבולות...
אז מה אם זה יקרה.
כנראה מותר...
כי גם ככה לא יהיה מי שיקרא את זה, אני לא רוצה שיקראו. שלא שוב אכנס ללחץ...
שזהו. הם יודעים הכל.
הם יודעים איך לפגוע בי.
אבל הפעם, יהיה לי לאן לברוח...
עד שאעלם.
(25.12.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
