הם תפסו אותי, אחד מכל צד.
זרועותיהם היו שלובות בשלי ומשכו אותי לאחור.
ניסיתי להאבק, לבעוט, לצרוח... להשתחרר מאחיזתם הקרה.
לבסוף שוחררתי, כאשר הם דחפו אותי לעבר חור שחור וגדול.
באותו רגע, ראיתי לראשונה את פניהם.
הם היו מכוסים בשריון מתכתי, ומסיכה בעלת תאורה ירוקה וזוהרת.
הכל קרה תוך שניות, כאשר הבנתי שאני לא הולכת לפגוע בשום קרקע.
שאני אשאר כך באוויר, במקום שחור ואפל.
התכנסתי בתוך עצמי, חיבקתי את רגליי חזק.
כי ידעתי שזה סוף סוף קרה...
המלחמה שלי נגמרה.
כי הגיע הרגע, שלקח כמעט 19 שנים.
הרגע שכולם כל כך חיכו לו...
הרגע שבו
הם הצליחו.
(19.12.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
