ספר הפריקות

אישה בשחור ומגבת

אנחנו עומדים שם, בתחנת הרכבת הישנה.
נפרדים מהאורחים ששהו בביתנו עד כה.
הרכבת עוזבת את התחנה ואנחנו מנופפים לשלום, מחפשים את הפרצופים המוכרים בין שאר חלונות הרכבת.

לפתע היא ניגשת אלינו. אישה לבושת שחורים, עבת בשר ועיניים עמוקות.
על ראשה מגבת בסגול בהיר, מתנופפת כגלימה מאחור.
לצידה עומד ילד קטן, בן חמש בערך. בעל שיער שחור ופרוע ועיניים נוצצות.
הם מבקשים מאיתנו להתארח אצלנו, כמחפשים מחסה מדבר כלשהו.

בערב אני פותחת את המיטה שבחדרי, כדיי שהאישה לבושת השחורים תוכל לישון.
אני לא מצליחה לישון כשהיא שם, משהו בתוכי אומר לי שאסור לי לנוח.
לקראת חצות אני רואה אותה בזווית העין, ממהרת לחדר שלי שוב. המגבת שלה מסגירה אותה כעת. איך לא שמתי לב כשהיא התעוררה? נרדמתי בשמירה.
בחושך אני רואה משהו מנצנץ בידה, מתקרב אליי... אני מבחינה בסכין, רוצה לצרוח.
אני רועדת, נוטפת זיעה.
ושום מילה לא יוצאת מפי.
זה הסוף שלי, היא נשלחה מאותם אנשים שנגדי כדיי להרוג אותי.

אני מתעוררת, מחפשת את אותה אחת שאמורה להיות שם במיטה.
המיטה סגורה, היא לא שם.
זה הכל היה חלום. אני חיה.
ידיי מתמלאות בסימנים ונקודות בצבע אדום, שוב הציפורניים פגעו בי.
כדיי להזכיר לי שאני כאן.

(15.9.18)