אני המון זמן לא כותבת כאן, יש לזה סיבה.
סיבה אחת. והסיבה היא שפשוט אין לי מה לכתוב.
כן, כן, ככה.
אני מרגישה ריקנות. פשוט כלום.
זו בדיוק הסיבה, הרי איך אכתוב תחושה כזו? שהיא כלום.
ברגע שהיא תהיה דבר חי, אכתוב עלייה.
אבל למה שלא אכתוב לה?
--
שלום, מה איתך?
אני בסדר, את בטח יודעת.
אומנם מרגישה קצת ריקה, חסרת תכלית, אבל זה בסדר.
כלומר, כמעט בסדר.
כי זה באשמתך. וכן, הפעם אני מאשימה.
כי זה באמת מגיע לך, גם את זה את בטח יודעת.
היי, אל תרגישי רע בגלל זה.
זה באמת בסדר. כמו שמגיע לך להיות אשמה, לי מגיע להרגיש לפעמים קצת ריקה.
אז תעצרי, תחייכי!
מותר לך גם לבכות, הרי החיוך הכי יפה הוא זה שלצידו נמצאות הדמעות.
כעת, שעודדתי אותך – הרשי לי ללכת.
ללכת לשום מקום, רחוק רחוק מכאן.
גם אני לא יודעת לאן, פשוט ללכת.
מקום שאליו יקחו אותי רגליי, שם אוליי יהיה טוב יותר.
מקום שהוא לא כאן, שאוכל להשאר.
כי אני לא רוצה להיות פה יותר.
לא בשבילך ולא בשבילי.
אל תפני אליי עוד, אני לא רוצה לשמוע.
לא רוצה לראות. לא רוצה לחיות.
הייתי כאן, כעת במקום אחר –
Warrior forever.
--
(19.4.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
