כשיש רק דבר אחד שגורם לכולם להתייחס אליי,
אני הופכת לרגע לאדם חשוב. והחיוך לא יורד לי לרגע.
אבל מה יקרה בעוד חצי שנה?
כשלא יהיה את זה יותר?
אחזור להיות כלום, שום דבר, חסרת תועלת ותכלית. ואילו הקליפה תהיה שווה ממני.
וזה שוב חוזר, המשבה הזו — מנצלים אותי?
אם כן, למה טוב לי?
אם לא, אז מה אני בעצם?
מה יהיה ברגע שלא אהיה כאן עוד?
יהיה מי שישים לב?
או שהכל יתהנג כהרגלו? בלעדיי.
ואילו באמת עליי לעשות מעשה?
או כל מה שעליי לעשות הוא להמתין. חודש, חודשיים... עד היום בו אשוב להיות כלום, שום דבר.
וכן אז, אמשיך להמתין. עד היום בו אדע – כי היום שלי הוא. היום לשוב לעפר הארץ.
לחסוך גם את המעט שנותר ממני, את האוויר והמקום שאני דורשת. כדיי להתקיים.
להתקיים ככלום.
(22.4.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
