אני מרגישה שאסור לשמוע אותי.
כי לראות זה כבר יותר מדיי, אז למה אני מדברת? למה?
עדיף שאהיה בשקט.
שאף אחד לא ישמע, לא ידע...
שהייתה כאן מישהי.
מישהי נוראה כמוני.
שהרי בכל פעם שמישהו מדבר,
גם אם זה לא מה שהוא אומר...
הוא מתכוון שישמו לב אליו.
"היי, אני כאן! אני מדבר עכשיו!"
וכזה יחס, אני לא רוצה.
אני לא רוצה שידעו שהייתי כאן, בכלל...
זה רק יעשה עבודה קלה יותר לכל השאר.
כי כשאלך, הם בכלל לא יזכרו שהייתי.
וגם אם כן, יש לי רק בקשה אחת.
שישכחו שהייתי.
ואם ישאלו, שיגידו...
שככה בטוח טוב לי.
אבל כל זה לא קורה.
אף פעם. למרות שאני מחכה.
(28.12.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
