אני לא יודעת למה, אבל לא לאחרונה מצאתי כי אין בי כוחות לכתוב קטע עמוק ומרגש.
אין בי כוח לשום דבר עוד, אני מרגישה נחנקת.
טוב לי יותר לתאר מה עובר עליי.
מי שיקרא אוליי יבין, אוליי לא.
אוליי אצליח להרגע סוף סוף, או שלא.
אני עדיין מנסה רק להבין למה.
למה לעשות לי את זה?
להגיש אותי על כזה נמוך?
זה באמת בסדר? זה לא. זה מכשיל!
למה את מכשילה אותי?
גם את נגדי?
אהא, אני יודעת.
פשוט את
שלחו אותך האנשים האלה. שנגדי.
האנשים האלה, שלחו לי מכתב אתמול.
הסוף מגיע.
הם כל השנים תכננו משהו נגדי,
הנה זה מתגשם.
סוף סוף לא אהיה כאן עוד, אני מקווה.
אני לא רוצה לתת להם
את השמחה
שהם הצליחו.
אני לא אכנע
אני לא אלך לשם.
אני אברח,
הכי רחוק שאפשר.
לקצה השני, מעבר לים.
אטוס לבדי,
העיקר שלא ימצאו אותי.
אני רוצה לבכות, אני רוצה לצרוח.
אני לא יכולה עוד.
שיגידו שאני משוגעת, לא אכפת לי.
העיקר
שהם לא יצליחו.
(8.6.18)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
