בא לי להיות כנה לפעמים.
אבל לגמריי. בלי להסתיר שום דבר.
פשוט יש מילים... שאני לא מסוגלת להגיד.
בדיוק כמו אותם רגשות... שאני לא מסוגלת להבין.
הרי בסך הכל, מה יכול להיות לי רע כל כך?
יש לי מקום עבודה, יש לי משפחה, יש לי בית...
אבל אני ממשיכה להרגיש רע.
להרגיש לא שייכת, לשום מקום.
לפעמים אני רוצה לצעוק, לצעוק ש"אני רוצה הביתה!" אבל אני בבית...
לפעמים אני רוצה לבכות, לבכות את כל הדמעות שלא בכיתי כבר המון זמן. אבל הן לא מגיעות.
לפעמים אני רוצה להרגיש... כאב, שמחה, עצב. אבל אין בי שום רגש.
אני מרגישה מתפוררת מבפנים.
למרות הכל
מדיי פעם, יש קול קטן בתוכי שאומר לי
"תפסיקי לחפש סיבות להיות עצובה.
תהיי מאושרת!
תפסיקי לחפש מה את מרגישה,
ופשוט תהיי את. "
אז הקשבתי לו,
והתחלתי להגיד שאני בסדר...
ועכשיו אני מרגישה שקר
כשאני לא בסדר.
(14.1.19)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
