אני לא יודעת אם לקרוא לזה יום רע.
יום רע שלי, או שלהם.
אני יודעת שלפעמים אני לא בסדר,
אין צורך להגיד לי את זה.
יש לי קטע כזה מוזר, לבחון כל דבר שאני עושה.
אז רוב הסיכויים- שאדע שהייתי לא בסדר.
לפעמים אני מרגישה אפילו דקירה כזאת קטנה, שבאה להעיר אותי ולהזכיר
את לא בסדר.
לכי, תשימי לב
את לא במקום הנכון.
תתעוררי!
והרגשתי את זה.
מבטיחה שהרגשתי.
אני יודעת שרק רצית שאהיה טובה יותר,
אבל אני לא יכולה להיות.
אני לא יכולה להיות מה שאחרים, וכשמשווים אותי זה מכאיב לי. ואוליי בגלל זה אני בוכה, כבר פעם שלישית באותו יום.
אפשר לא לקבל את האופי שלי,
כי הוא לא תמיד נסבל.
יש דברים שקשים לי!
ואני לעולם לא אצליח לעשות.
הלוואי והייתי יודעת אם נפגעתי ממך עכשיו או שאני סתם בכיינית, אבל כואב לי כל כך.
אני לא רוצה שאף אחד יפגע בגללי,
גם לא הם. שעדיין לא מבינים עד כמה יכול לכאוב בלב. כאב שיכול לגרום לי לפגוע בעצמי- שוב. לשרוט חזק, עד שהאדום יגיע.
אני לא בסדר, אני מתנצלת.
מזמן הרגשתי שאני רק מחמירה את המצב. אני לא עוזרת.
אני יודעת שאילו יכולתם הייתם אןליי מפטרים אותי, אבל אתם לא יכולים.
והלוואי ויכולתי לפטר את עצמי,
מכל דבר מהעולם.
הלוואי והייתי נעלמת .
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
