את יודעת...
שאם פעם רציתי שיבינו אותי, אז כבר לא.
וכרגע- אני ממש שמחה שאת לא מבינה.
לא מבינה איך זה להרגיש חסרת ערך...
עד שאין כוח לקום בבוקר יותר.
כי למי זה משנה אם תהי שם או לא?
אז מה אם יש תפקיד, שהוא שלך...
אפשר להסתדר בלעדיו!
אפשר להסתדר בלעדייך.
ככה זה כשאין שום סיבה יותר, את יודעת?
שפשוט... אין כוח להמשיך.
זה כואב לחייך כל היום,
זה כואב להוריד את החיוך.
להוריד את המסכה שמסתירה הכל...
ולחזור לחושך.
כי חושך זה מקום הכי בטוח!
אף אחד לא יראה,
לא יחשוב...
באמת אין צורך, בחסרת ערך.
אז אני באמת שמחה שאת לא מבינה אותי,
ותמשיכי להלחם תמיד!
כי אני יודעת שגם לך לא קל...
ואני פשוט זו שחלשה.
(16.7.19)
YOU ARE READING
ספר הפריקות
Non-Fictionכל הפעמים האלה שאני ממש חייבת להגיד משהו, אבל אני לא מצליחה. ☆ 1st place in this category ☆ (23.3.18),(5.4.18),(19.4.18),(16.5.18) *מכיל אובדניות*
